בסוף אוקטובר תציין אייר את יום הולדתה ה-31. היא חוזרת לארץ בחגים, ישנה כמה ימים אצל הוריה הקשישים ואז עוברת לסאבלטים, רק סאבלטים, לא פחות מ-11 כאלה. אייר צריכה למלא את חייה מחדש אחרי שרוקנה אותם לכבוד רילוקיישן לאוסלו, שנכשל כליל. התבוסה, קווים לדמותה, והאחת שתשרטט אותם יפה ועצוב עד כאב היא נועה סוזנה מורג, קולו של דור אבוד במיוחד, בספרה החדש "סיום מדומה".

איך להיות מוזה/ דנה שוופי

כתיבה קלה, חוויה כבדה..

תל אביב של התמ"א/ פינוי-בינוי האינסופיים ועבודות הרכבת הקלה הבלתי נגמרות; הפסקול של חיינו. אייר לא מאמינה שהיא שוב כאן, משוטטת ברחובות ונוגעת בעצמה במקומות ציבוריים, או מעוררת את עצמה בכח המחשבה בלבד. כן, יש לה היכולת, ה"כישור", כמו שהיא קוראת לזה בשפה מרחפת, נוגעת לא נוגעת בהתאמה מושלמת לדמותה האוורירית והתלושה. גם בטלפון היא משוטטת בין סרטוני יוטיוב של בולשיט רוחני או תזונתי כלשהו, מוחה מתמלא בסיסמאות ריקות. הפריווילגיה הלבנה התל אביבית לא ממסכת את הדיכאון ואולי אפילו מעצימה אותו. איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן. צריך להודות שאייר הלכה ונשמטה מהחיים עוד הרבה לפני המעבר לאוסלו עם בעלה צור, כשנבחר לפרויקט אדריכלי יוקרתי , מוזיאון שהקמתו תימשך שנתיים. תחילה היא נוטשת את הקריירה המוזיקלית כנגנית אבוב ואת לימודי המוזיקולוגיה שליוו אותה כל חייה, ואז כותבת עבודות לסטודנטים ואז לומדת תכנות ומרוויחה יפה בחברת אבטחת מידע, אבל עוזבת אחרי 3 חודשים לטובת הרילוקיישן. הכל בספר הזה קורה מתוך שיממון עצום, סתמיות מהדהדת ואי נחת קיומית שלא ניתן להסביר וגם לא צריך. בדרך שבה מורג כותבת את זה, מרגישים את אי הנחת הזו, חווים אותה, ממש נושמים אותה בתחושה של אין אוויר, החמצן הולך ומידלדל.

היא חוזרת מאוסלו אחרי שבועיים בלבד, אחרי שש שנות נישואין, וכותבת ביומנה רק שתי מילים: הכל נהרס. האם אפשר לחיות בכאן ועכשיו בלי לגעת בהם באמת, להתקיים תוך ריחוף בעולמות אחרים. זה מצליח לה במשך שנה שלמה שבה היא שורדת בצמצום מחסכונות בין סאבלטים, לובשת בקריפיות את בגדי הנשים שבחדריהן היא משתכנת או סתם מאבססת עליהן קלות, ומלווה את דעיכת הוריה האיטית והמייסרת כבת יחידה נאמנה, או כיצור אנושי השומר על קשר אחרון לעולם. אחרי השנה הזו צריך לחזור לחיים. אולי. ואולי לא. אולי לא חייבים. מורג מעלה את האפשרות פשוט להישאר בחוץ, לא לקחת חלק, ודרך עיניה היפות של אייר זה קוסם לנו יותר מתמיד. המציאות מחלחלת פנימה דרך הפגנות אקראיות, פה ושם, לצד התסכול שבחוסר היכולת לשנות או להבין, כי הכל כאן אבוד. "הוצאתי את עצמי לחלוטין מהמשוואה", היא כותבת. לפרוש מהעולם בעודך חלק ממנו, מהלכת בתוכו, קיימת לא קיימת, עטויה במיניות חייזרית משונה עם חושניות של מגע עם הלא מוכר, האחר, נטולת רגש. כמאמר השיר, ואל תרצה ממני מה שאין בו מין.

עצוב ברמה אובדנית ממש.

אמה של אייר, שהולכת ומאבדת את זה למחלת הפרקינסון והטיפול בה כמו מעגן את בתה למקום ולזמן. עד מתי?

"כמעט כל חלון מואר בשעות הערב הציף אותי כמיהה דוחקת לחייהם של מי שחיו בצידו השני, כאילו בצידו האחר של החלון התקיימה תנועת חיים מסעירה, ואז מקץ כמה שניות, מתוך הרושם העז הזה היה נובט ונחשף בפניי תוכו הנייח, אפילו משמים של החדר, שבכל פעם התגלה כמקום שמעורר דווקא את הרצון ההפוך, לצאת החוצה אל העולם והחיים".

תל אביב, במיוחד בשכונות הדרומיות, היא הגיבורה הנוספת של הספר הזה, דמות בפני עצמה שיש בה עומק ומשמעות.

כן כן. מורג עוד תביא את פרס ספיר מתישהו, מילה שלנו.

סיום מדומה, זה כאילו הקטע המוזיקלי מסתיים אבל בעצם לא, מהלך מוזיקלי המשלב אכזבה ועונג, ובעצם, הדרך שבה היא חיה את חייה כעת, בתוספת מגע קר של אימה, לקראת הסוף המוזר. האם אכן אין יותר קבוע מהזמני? נועה סוזנה מורג בודקת זאת בדרך הכי מצמררת שיש.