בפארק סרמיינטו שאליו מוליכה שדרת דנטה בלב העיר קורדובה בארגנטינה, מבלה את לילותיה קבוצת טרנסיות המתפרנסות מזנות, שותות ויסקי ומסניפות קוק. עטוף במעיל פרווה מלאכותית ירוקה וזרוק בין השיחים, נמצא בפארק תינוק בן 3 חודשים. מי שמוצאת אותו היא מנהיגת החבורה, זקנת השבט, המכונה דודה אנקרנה. ביתה הרעוע בן שתי הקומות, הצבוע ורוד, הוא מקום המקלט שלהן ואימוץ התינוק הוא ככל הנראה ההחלטה הגרועה ביותר שיכלה הדודה לקבל. היא ובנות חבורתה מתקיימות בשולי החברה, תמיד מבוזות ומושפלות, קורבן קבוע למעשי אלימות מכל הסוגים; אבל כפי שמציגה זאת קמילה סוסה ויאדה בספרה הנוגע ללב "ילדות רעות", אין ברירה אחרת, כך החליטה הדודה וכך יהיה. הבית הוורוד הוא מקום של קסם ותקווה, כאן תינוקה יהיה מוגן ועטוף באהבה. אנקרנה (שם לא מקרי, שכולו גלגול והתגלות נוצרית) מצמידה אותו לשדיה מהמלאכותיים, גופה נשטף בדמעות והיא מרחפת מעל הקרקע כשהיא מזמרת שיר ערש מתוק. האגדה מספרת שהיא בת 178 ועברה את כל הסבל והייסורים של ארגנטינה עצמה, כולל החונטה הצבאית בשנות ה-70. ואכן, "ילדות רעות" הוא סיפור אגדה, שבתחילתו הבנות קוראות לתינוקן ברק בעיניים, כי זה מה שהוא החזיר לחייהן.

הסוררות/ אמיליה הארט

מכיל תיאורי אלימות קשים לקריאה.

ה"דודה" מלמדת אותן איך להתנהג בציבור, להלך זקופות כשאפשר, להוריד ראש כשצריך, להגיד תודה, בבקשה וסליחה, הרבה סליחה, סליחה שאני קיימת. בן הזוג של אנקרנה היה מה שנקרא גבר בלי ראש, ולא בטוח שזו מטאפורה; אפריקאי גיבור מלחמה שמעדיף טרנסיות על נשים "רגילות", אחד שכולו גוף ופינוקים. יש להן גם מורה רוחנית, מאצ'י טראווסטי (עוד שם מהונדס ולא מקרי), שמכינה שיקויים ומזריקה סיליקון לפי הצורך. ויאדה מתארת עולם מאגי של מכשפות וקסם, חמלה ושותפות גורל בתוך כל הסבל הנורא של החיים הקשים והאכזריים האלה, שבהם את חפץ שכל אחד יכול לעשות בגופך כרצונו המעוות, עד להתעללויות הקיצוניות ביותר, ואין מי שיגן עלייך מלבד אחיותייך לצרה. "ילדות רעות" כתוב בשפה שיש בה יופי עצום, שירי, שכמו נולדה כדי לשמש בתיאורי הריאליזם המאגי של ויאדה, יקום שבו אין שום הבדל בין מציאות לדמיון לפנטזיה, עולם שבו הכל אפשרי, שביל הבריחה היחיד ממציאות של אימה ורוע. בשפה הקסומה הזו מובאים הסיפורים האישיים, המרגשים עד מוזרים של בנות החבורה. מלבד המאהב נטול הראש לכאורה של אנקרנה, תמצאו פה גם את האישה ה"אמיתית" היחידה בחבורה, לאורה, שילדה תאומים והתאהבה בנדינה, אח בבית חולים ביום וטרנסית בלילה, שטיפלה בה במסירות, עד שעזבו יחד את החיים האומללים האלה לטובת שלווה כפרית; את מריה הטרנסית החירשת-אילמת שמתחילה לגדל נוצות והופכת אט אט לציפור כדי לברוח משם; את נטלי אשת הזאב, שבלילות ירח מלא יש לכבול אותה בצריף בחצר כדי שלא יתפרץ ממנה הרוע המוחלט; את אנג'י, הטרנסית היפה מכולן, שחוגגת את החיים וגם יודעת להרביץ; וגם את הלקוח המבוגר היפה של קמילה המספרת, שלקה בסרטן סופני ומרשה לעצמו לעשות את כל מה שתמיד רצה, כי זו הפעם האחרונה.

בתוך כל אלה מתפתל סיפורה האישי של ויאדה עצמה, שהיגיעה מהעיירה מינה קלברו. אלה זכרונות ילדות כואבים של ילד מהפריפריה הנידחת שאיש לא הבין. מתוך הזכרונות עולות תובנות עמוקות על ההוויה הטרנסית, שמתחילות במערכת היחסים המורכבת, אם להתבטא מאוד בעדינות, של אב כפרי נבער לילד שהוא בעצם ילדה, כריסטיאן שהופך לקמילה. בגדי נשים שתפר בעצמו בגיל 15, סקס ראשון בכפייה עם שוטרים בגיל 17, ריקוד במועדונים בגליל 18, לימודי תקשורת ותיאטרון, החיים הבלתי אפשריים של סטודנטית ביום, וזונה טרנסית בלילה. העיסוק בזנות הוא כורח המציאות, פשוט כי אין כל ברירה קיומית אחרת, אבל הוא מוביל למפגש עם החבורה של הדודה אנקרנה, המשפחה האלטרנטיבית שלה. את כל התהליך המייסר הזה מלווה מעין משאלת מוות מולדת שהעולם מטפטף לילד "כזה" מהרגע הראשון: אתה לא צריך להיות פה, אחת דינך – מיתה. לכך מתלוות הרפתקאות מסוכנות עם שלל טיפוסים מפוקפקים, שלא ברור אם תצאי מהם בחיים.

זה ספר עוכר שלווה באופן קיצוני, שמציג את האנושות במופעיה הכעורים והמרושעים ביותר.

העורבות השחורות, מצד הטרנסיות בנות הטובים מהצד הפריווילגי, שמצטרפות לפעמים לחבורה. החיים הטרנסיים לא חייבים להיות אומללים כל כך, אם במקרה נולדת בצד הנכון של העיר.

"מגיע לילה אחד שבו זה נעשה קל. פשוט ככה. הגוף מייצר כסף. את מחליטה כמה ומתי, ואחר כך מוציאה את הכסף כראות עינייך; מבזבזת אותו כפי שהרווחת אותו. כמה פשוט המנגנון להשגתו. ועכשיו המושכות בידייך. תפסת שליטה על הסיפור שלך".

קורדובה של ויאדה מסתמנת כמגניבה למדי, כלומר, בחלקים מסוימים, בשעות נבחרות, תלוי מאיפה מסתכלים עליה.

כן. יהיה מעניין לקרוא את ויאדה בפיקשן שאינו ממואר.

האם הדודה אנקרנה יכולה להיות גם אמא לתינוק המופלא הזה שמצאה, או שזה סיפור שנגזר עליו להסתיים בטרגדיה. שכן לקראת הסוף, כדרכו של עולמנו הקפיטליסטי/ סאחי, הכל מתפרק; הפארק מוצף תאורה חזקה מדי ומתמלא מטבע הדברים באצנים נמרצים ובמשפחות רעשניות. האפלה עם הטראנסיות שבתוכה נדחקת החוצה לשוליים והחבורה מתפזרת ונפוצה לכל עבר, כשהבנות נופלות קורבן בזו אחר זו לקוטל טרנסיות מחריד המסתובב ברחובות. לאף אחד לא אכפת, החיים שלהן לא שווים כלום, הן חסרות משמעות, צללים בערפל העיר. זוהי העונה שלו, של הרוצח, עונת הציד, עונת המוות, בסיפור שלא יכול להיות לו האפי אנד. ואין אפילו על מה לכעוס. ככה זה. כל אדם בעולם צריך לדעת את מקומו. ואלו שאין להן מקום, בעיה שלהן.