צבי לוריא בן ה-72 הוא מהנדס דרכים בדימוס, שמתחיל לראות צורות וצבעים ולשמוע קולות שלא ידע מעולם. המכונית הקטנה והאדומה שלו מדברת אליו במן מלמול אסייתי לא ברור ובמרכול הוא מאבד ריכוז ויוצא עם חבילת שלגונים, שאותם הוא מחלק לפיליפיניות ולסודנים בפארק הסמוך. לוריא נמצא בדרך הבטוחה להפוך לקשיש דמנטי חביב, אבל הנוירולוג אומר לו שהנפש חייבת להילחם במוח. במצוות המומחה ובפקודת אשתו, דינה רופאת הילדים (איזה מקצוע רלוונטי), מצטרף גיבורנו לעבודתו של מהנדס דרכים צעיר, עשהאל מימוני, המתכנן כביש צבאי סודי באמצע מכתש רמון.

חשד לשיטיון/ מאיה ערד

קליל יחסית לסופר הנכבד, וטוב שכך.

א.ב יהושע ממחיש את הטרגדיה של קיומנו בקלילות ובאלגנטיות, כשהמסרים הסמויים אינם דופקים בכוח על ראשנו, אלא מחלחלים עמוק אל תוך הנפש – וגם נשארים.

יהושע בוחן כמה מהמיתוסים המכוננים של הציונות, ובהם הפשע הסביבתי המכונה "נלבישך שמלת בטון ומלט", שהוחלף למרבה השמחה בערכי השמירה על הסביבה.

הדמנציה של הגיבור משתלבת בשיטיון הכללי שבו לקתה המציאות שלנו וגם כאן הדיאגנוזה היא צלילה חופשית לעבר אבדון בלתי נמנע. בקיצור, דיכאון.

איילה, בת השב"חים שבראש הגבעה באמצע המדבר, הרואים עצמם צאצאי הנבטים. בדמיונו המתעתע של לוריא היא נדמית למעין אלילה פרעונית נחשקת. הדימוי אולי קצת פשטני, אבל לגמרי עובד.

"לא להתחמק מאנשים גם אם קשה לזהות אותם. אסור לברוח מהחיים, אלא להיפך, צריך לחפש אותם, להתחכך בהם".

בחופשה באילת או בסיני, ולמתקדמים – במילואים.

אם א.ב ימשיך להיות כזה רענן וממוקד, אנחנו איתו באש ובמים.

ספרו הטוב של א.ב יהושע ביותר מזה שנים רבות: חשוב, אבל גם מהנה ונוגע ללב.