אמירה ואלישע החליטו, מאוד מזמן, לא להביא ילדים לעולם, לדבוק זה בזו, ולקיים אורח חיים נזירי המוקדש ברובו להגות וספרות. "הסטודנט", הראשונה בצמד הנובלות החדשות של מיכל בן-נפתלי, נפתחת בהלוויה של אלישע הפילוסוף, אינטלקטואל מסוגר שהתרחק מהמילייה שלו, שעכשיו מתקבץ שוב לחלוק לו כבוד אחרון. בתוך דיאלוגים אופייניים, רזים וגאוניים בנוסח: "איך הוא מת?", "כמו שהוא חי", אמירה נזכרת בגדעון, הסטודנט הצעיר שאלישע טיפח כאילו היה בנו האובד – ואכן לבסוף נעלמו עקבותיו; ואז הגיעה טראומת הנטישה, ההאשמה העצמית – אולי הם רצו את ה"ילד" הזה יותר מדי. כרגיל, הפרוזה של בן נפתלי, זוכת פרס ספיר, לא דומה לשום דבר אחר ומרחפת לה אי שם בעולמות המחשבה העליונים. העזיבה של גדעון גורמת לאלישע להסתגר ולהתנתק מהעולם, וקורעת משהו בינו לבין אמירה, שכבר לא ניתן לאיחוי. בן נפתלי חוזרת לעבר, ההיכרות כילדים בבית הספר ואז כסטודנטים לפילוסופיה. אלישע הפך למרצה לא פופולרי, לא אדם חברותי, שקוע בעבודתו ורעיונותיו, שאותם העביר בחסכנות לתלמידיו. המינימליזם החמור של בן נפתלי משתלב בדמות הנזירית המסוגפת שהיא מתארת. לא צריך לכתוב יותר מדי, תבינו בעצמכם, תתאמצו קצת בשבילי, מה יש.

מולדת/ אוקסנה טימופייבה

כבד מאוד.

אמירה מעדיפה ילדים דמיוניים, ספרותיים, על פני ילדים חיים, ואלישע זורם איתה. טוב להם ככה, רק הוא והיא, לבד, בשקט, חיים זה לצד זה יותר מאשר זה עם זה. האם זה בכלל אפשרי כיום, חיים שמוקדשים רק ליצירה, עבודה, מחקר, מינימום חיכוך בעולם האמיתי. ואולי, עולה המחשבה, זו בעצם הדרך היחידה לשרוד. מספיק לקרוא כדי לחיות. חיים מחוץ לגוף, ללא גוף. אחרי מותו של אלישע אמירה נוסעת ברכבת לקריית מלאכי, מחוז ילדותו של גדעון. בכך היא משחזרת מסע מימי נעוריה, כשחיפשה דמות ספרותית אבודה – וגם אז נכשלה. אבל זו התרפיה והמדיטציה שלה. היא נזכרת איך בגדה באלישע עם הפרופסור המארח כשהיו בשנת שבתון בפריז, ואיך ביקש ממנה לאסוף מהחנויות את כל העותקים של הספר שכתב ואיש לו קרא, כי טמון בו סוד נורא. זה קיום תלוש ומנותק של אינטלקטואל פרוש, כמו פעם. ואז בן נפתלי חוזרת אל סיפור ההיכרות עם הסטודנט, גדעון האסופי, שמחניף לאלישע, אומר לו שרק אתו אפשר לדבר ושהקורס שלו הכי חשוב, האגו השברירי של הפרופסור מתעורר וגדעון בא לגור אצלם. יכול להיות שהוא הומלס שמצא אצל מי להתנחל, זיהה אצל האלישע הזדמנות, את הצימאון לקשר ולהכרה. חנופה תביא אותך לכל מקום, אפילו לחדר משלך בצפון הישן. תחילה אמירה מתנגדת, אבל אז נסחפת, הוא פשוט כובש אותם, ממלא חלל פעור בביתם ובליבם, מעורר בהם משהו רדום. אלישע אפילו חושב לחזור לכתוב, התיאבון חוזר, ואפילו שמחת החיים. האם ההחלטה לא להוליד ילדים היא החטא הקדמון שלהם. האם גדעון הוא התיקון. אלישע רואה בו את בן דמותו הצעיר, שלא מסתדר עם הארץ הקשה הזו, מנסה להחריג את עצמו, לא להתגייס לצבא, לא להיות אחד מהחבר'ה, תמיד בחוץ. ושוב אנו שואלים - האם זה בכלל אפשרי ואם כן, מה המחיר. בן נפתלי מחברת את הסיפור למיתוס של עקדת יצחק. גדעון הוא הילד שבא בהפתעה, בחלק השלישי של החיים, כשאף אחד לא מצפה לו, והיעלמותו גורמת להצפה של רגשות אשם הוריים: הוא הלך כי הם לא היו מספיק טובים, עד לסוף מאוד מפתיע ומעורר מחשבות על גבולות הנתינה הזוגית.

הסיפור השני בספר, "חדר עבודה", הוא מעין ממואר שבו בן נפתלי חוזרת לגיל 13, בשנת 77', כשהיא והוריה עוברים למגדל דירות והיא מתנחלת בחדר העבודה של אביה וקוראת שירה בין שיעורי הבית. תלמידה מצטיינת, מטבע הדברים, עורכת עיתון בית הספר. הם רק שניים, אביה עורך הדין והיא. הבת האחרת, הגדולה, משרתת בצבא ולכן למיכל הקטנה אין חדר משלה, זה לא פרקטי. האם החולה, ואולי לוקה בנפשה, עדיין חיה אבל פרשה מזמן מחברתם ועברה למוסד. זה סיפור על איך המקום שממנו באת מעצב אותך. זה לא החדר שלה, היא לא תולה פוסטרים על הקירות, לא מביאה חברים, גם כי היא מתבודדת, אבל על השולחן המשרדי היא כותבת את הטקסטים הראשונים שיצרה.

זו קריאה מאוד גבוהה ומאתגרת, אפילו יחסית לספריה הקודמים. בואו מוכנים.

אנדרה, האיש שאיתו אמירה שוכבת בפריז. לפעמים כל מה שאישה צריכה הוא שירצו ממנה רק גוף.

"תמיד רציתי להישאר באותו מקום ולהיות במקום אחר בו־זמנית. אף פעם לא באמת רציתי לזוז, רק ברוח".

ברכבת, לא חשוב מאיפה ולאן. זה ספר מסעות ברוח לאינטלקטואלים בתנועה.

כן. גם כשהיא הכי תובענית, מיכל בן נפתלי היא גם הכי מעניינת.

יותר משהוא ממואר, "חדר עבודה" הוא דיון גבוה באופן קיצוני על הורות ויצירה, וניתוח פסיכואנליטי על האב האמיתי לעומת אב מדומיין. אברהם ויצחק לא נמצאים פה, אבל פטריק זיסקינד, וירג'יניה וולף, מרגרט יורסנאר, דרידה וסארטר – דווקא נוכחים מאוד. ולבסוף, כשהיא מגיעה לאהבה עצמה ולזילות שלה בימינו, שבהם כל מייל שיווקי מטופש נחתם במילים "באהבה עצומה", זה בעצם מניפסט של בדידות. כולם מדברים איתך על אהבה, אף אחד לא אוהב אותך באמת.