מתי בפעם האחרונה ניסיתם לדבר עם הפסיכולוג המטפל שלכם על סקס – התשוקות החבויות, המאוויים ה"אסורים", הדברים שזהו ככל הנראה המקום היחיד שבו אפשר לדבר עליהם בחופשיות. זה לא ממש עובד. בשנים האחרונות נדמה כאילו הגישה הרווחת בקרב המטפלים היא להשאיר את המיניות מחוץ לחדר הטיפולים; כאילו מרגע שהנחנו שהכל "מותר" ו"בסדר" כל עוד אנחנו לא פוגעים באדם (או יצור) אחר, כבר אין ממש טעם לדבר על זה. בעיות החיברות והאישיות שלנו, פשוט לא קשורות. טעות חמורה! אומר הפסיכולוג עמוס פריבס, בעל הטור האהוב "חקירות פנים" בעיתון הארץ. בספרו המבריק "בין פרויד לפורנו" פריבס מחזיר, סוף סוף, את המיניות למרכז הדיון הנפשי, ממש כפי שהתכוון, בצדק רב, אבי הפסיכואנליזה; רק שפריבס עושה את זה עכשווי, עדכני, טכנולוגי, מליניאלי, ובכלל הכי נכון לכאן ועכשיו.

סקס חכם/ ד"ר אמילי מורס

פשוט בול.

הגישה הטיפולית של פריבס מתקיימת בעולם מאוד מודרני של דימויים וסמלים, פנטזיות ודחפים, סבך עצום שבו הכל משפיע על הכל. החיים הם מיניות והמיניות היא החיים, בעולם נרקיסיסטי אגוצנטרי, שבו אנו מקיימים רומנים של משיכה ודחייה עם עצמנו, משליכים את זהותנו על האחר ומתקיימים מהפידבק שלו, כשאנו נתונים בחיפוש אינסופי אחר חיזוקים ואישורים. המיניות היא הערוץ בו מתבטאים הצדדים הכי אפלים והכי מוארים של אישיותנו, עולם אינסופי של שיקוף הדדי. פריבס מצליח לדבר על מיניות באופן בהיר פשוט, אינטליגנטי ורלוונטי, עם כל המטענים, הייצוגים והרבדים המורכבים שלה. מיניות זה הרי אף פעם לא רק סקס – היא יושבת על הכורח לצנזר את עצמנו מול הצורך להתבטא ומייצגת תהליכים פיזיים ורגשיים מנוגדים. כן, זה מסובך וכולנו חיים בסרט, אבל אצל פריבס זה מרגיש קצת יותר בהיר, פשוט, צלול – והרבה פחות מלחיץ.

לפי פריבס, המיניות היא המקום שבו מה שבתוכנו פוגש את מה שבחוץ, והמפגש הזה לא תמיד נעים ולעתים מלא בעיות – אבל אלו בעיות שניתן לפתור, או לפחות להעלות למודעות, ואת זה הוא עושה נפלא לא רק בגלל שהוא מטפל מוצלח (על כך אולי יעידו הפציינטים), אלא גם בגלל שהוא כותב מעולה. אחד החלקים היפים בספר מוקדש לפנטזיות מיניות, שאמנם לא כדאי להתמכר להן אבל לא ניתן לחיות בלעדיהן, כי הן חלק חשוב ובריא בדרך בה אנו תופסים את העולם; כשאנו מלבישים את הפנטזיות שלנו על הפרטנרים, "ממציאים את אהובינו לא פחות משאנחנו מוצאים אותם", כלשונו, ומאבדים מגע עם המציאות. כראוי לטקסט של רבע המאה ה-21, דיון חשוב ומרתק מוקדש לאפליקציות ההיכרויות למיניהן ולתסכול האינהרנטי הנובע משימוש בהן, לעתים גם שימוש יתר. פריבס מחבר בין המיניות לתרבות הצריכה התובעת מאיתנו מצד אחד למכור את עצמנו ומצד שני להתייחס לאחרים כאל מוצרי מדף מתכלים.

עזבו, למי יש כוח לסקס עכשיו.

פריבס נותן את זכות המילה האחרונה לתומאס מאן הגדול: "האהבה לא יכולה להיות בלתי גופנית כשהיא מהסוג הנעלה ביותר, והיא לא יכולה להיות בלתי נעלה כשהיא יצרית עד אין קץ". כמה יפה, כמו כל הספר הזה.

"ההתמכרות לפנטזיה על יופי אידיאלי או על אהבה מושלמת דומה להתמכרות לאוכל יותר משהיא דומה להתמכרות להרואין - אי אפשר להימנע ממנה לחלוטין, ולכן השאיפה היא לא להיגמל ממנה במלואה".

ברור שתל אביב, ועדיף בדרום. עיר חטאים יש רק אחת.

בוודאי. מעטים מאוד הכותבים העיוניים שמצליחים לפענח את החיים באופן כה בהיר וחכם.

ולבסוף נמצאת שם הזוגיות הישנה והטובה, המונוגמית עד כמה שניתן. לפי פריבס, במערכת היחסים המרכזית והחשובה בחיינו, עלינו להתגבר על האימה העמוקה ביותר שלנו ולהיות כנים וחשופים כמו שאנו לא מרשים לעצמנו להיות בשום מקום אחר בחיינו. אם נצליח, אולי נוכל פשוט להנות זה מזה. הנה משהו לשאוף אליו, בחיים שאולי ניתן לקרוא להם מאושרים.