ביקורת מזוית אחרת
רן בן-נון
אף פעם לא מאוחר מדי להמציא את עצמך מחדש
תקציר מנהלים
הארי סילבר הוא לכאורה האח הפחות מוצלח של ג'ורג', מנהל בכיר בתחנת טלוויזיה, עטור פרסי אמי, עם אגו על חללי. מאז שהיו ילדים, ג'ורג' נטה לזלזל באחיו הגדול ממנו בשנה ואף חבט בו פה ושם, כך שהארי לא ממש מחבב את אחיו ותמיד מביט בו בתיעוב מסוים. אבל עכשיו משהו פתאום משתנה. זה מתחיל כשג'יין, אשתו המושלמת של ג'ורג', מדביקה להארי נשיקה מפתיעה באמצע המטבח, מיד לאחר סעודת חג ההודיה, וממשיך כשג'ורג' המוצלח מעורב בתאונה לא מוצלחת בכלל, שבה חצה צומת ברמזור אדום והרג בעל ואישה, מותיר בחיים רק את בנם הקטן. פתאום הארי כבר לא נראה כזה כישלון, פתאום הלא ייאמן קורה בינו לבין ג'יין החלומית.
כמו מה זה
מלון ניו המפשייר/ ג'ון אירווינג
קל/כבד?
קל, אבל לא קל מדי. כבד, אבל לא כבד מדי.
למה כן?
הסיפור של הומס חשוף וגולמי – פרץ של מיניות בין הארי לג'יין ומיד אחריו פרץ של אלימות כשג'ורג' רוצח את אשתו הבוגדנית, ואז הכל מתמוטט. אין כמעט תיאורי רגשות, אין חיבוטים, אין מניעים נסתרים – רק פעולות חדות, כמעט בלתי רצוניות, שמותירות תחושת אימה טהורה. הסקס בין הארי לאשת אחיו היה חייב לקרות אחרי שנים של מתח מיני אדיר, וגם הרצח שבעקבותיו לגמרי בלתי נמנע. אנחנו בסך הכל חיות פרוידיאניות, משועבדות ליצרים ודחפים קמאיים, וזה חזק באופן בלתי רגיל.
למה גם כן?
הארי, היסטוריון עם אובססיה מוזרה לריצ'רד ניקסון שהומס עושה בה ניסים ונפלאות, הלום צער ויגון. אחיו השתגע, אהובתו נרצחה, אשתו קלייר עוזבת אותו ועכשיו זה רק הוא עם שני אחייניו, בניו של ג'ורג', מתבגר וילדה שמתנהגת כמו תינוקת – והארי בכלל לא רצה ילדים. מכאן הכל מתחיל מחדש, ממש מהאפס המוחלט (פלוס הרכוש העצום שהותיר אחריו האח המאושפז במוסד סגור). כי אף פעם לא מאוחר מדי.
למה לא?
כי יש כאן גם לא מעט רגעים של מתיקות אמריקנית דביקה בסגנון הישן והרע.
דמות לקחת
הארי הוא חתיכת אנטי גיבור קיצוני, והמפגשים המיניים המזדמנים שלו הם מופת של איבוד עשתונות, בלבול ומבוכה כללית.
משפט לקחת
"כדי לבנות קשר קרוב יותר עם הילדים אני משתדל לדבר איתם לעתים קרובות יותר ובכנות רבה יותר, כאילו היו אנשים אמיתיים".
איפה קוראים?
במוטל נידח על כביש 66, רגע לפני שהילדים חוזרים מהבריכה.
נחזור לעוד?
ברור. א.מ הומס היא אחת המרשימות והמפתיעות בדור הנוכחי של סופרי אמריקה, והיא רק משתפרת מיצירה ליצירה.
השורה האחרונה
ספר על לעשות את הדבר הנכון, לדעת לשלם את המחיר על הפעולות שלנו ולחיות כמו שצריך וכמו שטוב לנו. אחריות אישית, כמה פשוט ובסיסי, כמה נדיר.