מיכל בת החמישים היא הניצולה היחידה מהריטריט הרוחני של הגורו המצליחה הודיה שולמן, 70, שהתקיים בקיבוץ השוכן לחוף הים. שולמן היא מעין ביירון קייטי לעניים, או ליתר דיוק, פחות עניים, שמסוגלים לעמוד במחיר המופקע של הסדנאות הרוחניות שלה. 60 משתתפים היו בריטריט הזה ועכשיו כולם מתים, כולל הודיה עצמה. כולם, חוץ ממיכל. גיבורת "ריטריט" השנון והאכזרי של ורד זינגר היא דמות לא אהובה, לא נשית וסוחבת משקל עודף. מיכל היתה עוזרת וטרינרית בספארי, עד שהוריה מתו ומגיל 45 היא חיה מכספי הירושה. כשאלה נגמרו, פתחה פנסיון לחיות מחמד, היצורים היחידים שהיא סובלת בתוך צל הטראומה המעיבה על חייה; מיכל "הרגה" את אחיה התאום בעודם ברחם אימם ומעולם לא השתחררה מרגשות האשם. גם בלידה, היא היחידה ששרדה. כך, בהומור שחור מלחשש ומתגנב, מיזנתרופיה קדושה וניהיליזם שמיימי, זינגר היא עונג אפל, פרטי וסודי גם בספרה הרביעי.

נהיה טובים/ ליהרז פרומן

מדויק כמו שהייתם מצפים מספר של עורכת מעולה.

מיכל נפרדה מהאקס האחרון שלה יומיים לפני שנרשמה לסדנה. זה קרה באשמתה כמובן, היא חיטטה בנשמתו ולא שחררה; ואז נלכדה בהבטחה לגמילה מרגשות האשם שייסרו אותה כל חייה, עד לסף התאבדות, בשאיפה להצטרף לאחיה המת, שאיתו היא משוחחת מעת לעת. לתחושתה, היא סובלת מתסמונת החץ השני מהמסורת הבודהיסטית, כשלצד הסבל השגרתי מכה בה גם האשמה עצמית. לשם כך הגיעה לסדנה, אך באופן אירוני, כך בדיוק היא מרגישה כעת - לא די בכך שהיא סובלת בסדנה, היא גם מלקה את עצמה על שבכלל נרשמה ובאה. לא שייכת, זועמת ועצובה, מיכל היא שלב חדש ומזוקק בכתיבתה של זינגר. אחרי "עורכת מלווה" האישי והנוגע ו"פומלו" המדכא להפליא, "ריטריט" הוא טקסט מדויק, רזה, ואלגנטי הממצה באופן מושלם את משנתה: החיים מסריחים ואז מתים – לבד.

כדי להתגבר על הטראומה שלה, השריטה העמוקה, מיכל חייבת לשחרר את רוחו של אחיה המלווה אותה כל חייה, נוכחות כמעט פיזית המכבידה עליה, אך בעצם היא לא יכולה בלעדיה, בלעדיו; וכלל לא ברור אם היא מסוגלת למהלך כה דרמטי. ומסביבה הכל אנשים. הם קטנים, מגעילים, שקועים בתוך השריטות הזעירות, העלובות ומגוחכות שלהם ולא רואים אף אחד ממטר, ועוד יותר מכך, לא רואים את הדבשת של עצמם. המיזנתרופיה של מיכל מדבקת, היא מחסלת כל רצון להיות חלק מהמין האנושי, במיוחד כשחושבים על מה שקורה לנו כאן ועכשיו במציאות הישראלית הנוראה והמדממת - כל יום אנחנו ושלוחינו מחריבים עוד כפר פלסטיני עתיק ועוד אחד, ממש כמו היישוב הערבי שעל חורבותיו הוקם אחרי הנכבה הקיבוץ היפהפה הזה, גן עדן לחוף הים התיכון.

יש תחושה שהספר נגמר מהר מדי ושהעלילה יכלה להיות יותר מותחת ולהתפתח לכיוונים נוספים - העוול ההיסטורי הזה, למשל.

ליזה, המשתתפת היחידה בסדנה שמיכל איכשהו סובלת. ליזה התמחתה בהונאת קשישים, ישבה קצת בכלא ולבסוף גילתה את האור. פשוט דמות מופת.

"מאז ומתמיד לא אהבתי לאכול בפרהסיה. ליד החיות אין לי כמובן בעיה, אבל כשבני אדם אוכלים יחד אני מרגישה שנחשפים בבת אחת יותר מדי פרטי מידע"

רמות השבים? כמה לוקחים ללילה?

ברור. כשהיא טובה היא פשוט נהדרת וכשהיא רעה - אפילו יותר.

אז רגע, מה באמת קרה שם על קו החוף היפה. למרות כמה רגעים סוריאליסטיים, סוף הספר די ישיר וחד משמעי, אך מותיר אחריו שאלה - האם זה באמת עובד, כל הבולשיט הרוחניקי הזה. לא ברור, אבל בעובדה מס' 59 ברשימה שלה, מיכל מעידה שדווקא היא, השורדת היחידה, פשוט נרפאה; אין רוח רפאים, אין אשמה מייסרת, יש רק חיים נוחים ושלווים עם כלבים חביבים, חתולים מתוקים ושקיעות מוזהבות. הללויה; ואז הללו את בודהה או את שיווה, מי שעובד אצלכם.