בקרון רכבת אנונימי בעיר נטולת שם נוסעים אזרחים מן השורה, איש איש ועיסוקיו, וביניהם עוברים החילופים המינימליים והמחוות המיקרוסקופיות המחברים בין בני אדם הנתונים בעל כורחם בחלל אחד, כשלתוך הסיטואציה הכה שגרתית הזו נשזרות פיסות חיים, מהבנאלי והיומיומי ועד לביזארי והלא שגרתי, רצפי קוד של התנהגות אנושית, שמתחתם נעה איזו תהום אפלה, אפוקליפטית, של רעה הממשמשת ובאה. זוהי המסילה של אסף שור, מהכותבים המוכשרים והמעולים בעברית העכשווית, מינימליסט נדיר ומופלא, שמיטיב לנסח את המירוץ הבלתי נמנע של כולנו אל האבדון.

רב־קומות/ ג'יימס גראהם באלארד

ממש לא קל.

המציאות שמחוץ לקרון הרכבת נעה סביב ארבעה גיבורים - אלון, מורה לביולוגיה, עמליה, אחות בבית חולים, וחבריהם ארז ונורית. בספירה הזו שור פורש מערכת סמלים, קודים של גבריות רעילה והחומר הלא ברור שמחבר בינינו, הקשרים האלה שלא ניתן להסביר סתם ככה לאורך חיים שלמים: זכר האלפא וזכר הבטא ולמה זה ככה, כי זה פשוט ככה; טוויסטים בלתי צפויים של נאמנות ובגידה, ריחוק וקרבה, דינמיקה של מתחים תת קרקעיים ומשחקי שליטה סמויים, וכל הדרכים שבהן מי שאנו אוהבים יכולים לפגוע בנו.

המסילה מורכב מגני שבילים מתפצלים של בחירות זעירות שקובעות את גורלנו, בועות של עולמות מקבילים, סוגיות פילוסופיות של זהות ומשמעות (שנותרות ללא מענה, כמובן) והאמנות הקדושה, העילאית, של סטיה מהנושא, שיוצרת את מה שנקרא מרקם חיים: האופנוען מהתאונה בפקק שבו תקועה עמליה, שמגיע למחוזות הזיה ואבסורד קיצוניים; השליח החביב שאוסף את מנות הדם ששואבת עמליה בעבודתה; וגם, אין דרך קלה לומר זאת, גוש ההפרשה שנפרד מארז כשהוא בחדר המלון עם המאהבת שלו, ליזי; וגם השרברב המותש בצינור שבו הדבר הזה צף. ואיכשהו נוצרים בין כל אלה, ורבים אחרים, חיבורים מפתיעים, בלתי אפשריים. זה ספר שעוסק, בגדול, או אולי בעצם בקטן, בחידה האנושית נטולת הפשר, ששור גורם לנו לחשוב עליה שוב ושוב, בהבלחות של חמלה, שבזכותה גם הקנאה, צרות העין והאנוכיות נראות אנושיות ועלובות, כשיש בהן משהו יותר עצוב מאשר מרושע ממש. זהו נס התודעה - מהי בעצם, מה עושים איתה עכשיו, ומה היא עושה לנו. המציאות היא תעתוע אחד גדול והמסילה - משונה ככל שזה נשמע - הוא ספר קוואנטי של אינסוף יקומים חליפיים.

זה באמת מוזר. מאוד מאוד מוזר. ממש לא לכל אחד.

ירון לונדון. מה הוא עושה פה? לא ברור, אבל הוא חובש פאה אדמונית ולובש שמלת בית מהוהה.

"פתאום הרגישה שהעתיד היה גז קל מן האוויר, זמן קל מן הזמן, שהסל שלך רתום אליו כדי שתוכלי להמריא אל־על ולהתעלם בינתיים מן הידיעה שעוד תנמיכי אין אונים לקראת הנחיתה הכבדה, הבוצית, כשהוא ילך ויתמעט".

קחו רכבת לאנשהו, בלי יעד מוגדר. ואם זה יותר מדי, תסתפקו הרכבת הקלה החביבה.

כן. מספםר לספר מתברר ששור הוא ממש אחד הגדולים בדור הנוכחי.

רגע, אבל מה עם מהמסילה? ובכן, תאמינו או לא, היא הופכת עם הזמן לתנועה עממית אדירה, חיבור עילאי קוסמי, שמיימי, של כל הסיפורים האנושיים הקטנים לנרטיב גדול אחד שאומר, כולנו רקמה אחת גדולה; והכי מוזר – שאולי, אולי יש לנו עדיין תקווה.