נל וטיג הם זוג פנסיונרים מטורונטו שמעבירים הרצאות על ספינת שעשועים, הוא על ציפורים, היא על פרפרים. הם עוברים קורס עזרה ראשונה חובה ומגלים שרוב הנופשים מבוגרים מהם, כלומר קשישים ממש. המדריך הקשוח מדווח ביובש על שלל המצבים הבנאליים שבהם עלול אדם לאבד את חייו, מה שמוציא ממרגרט אטווד האגדית תועפות של הומור שחור קיומי ומסקנה אופטימית - עדיף לא להיות מודע לסכנה, רק כך אפשר לחיות באמת. נל וטיג הם גיבורי סיפור המסגרת בקובץ החדש של אטווד, תועות בזמן, שבו היא חוזרת לפורמט הסיפור הקצר לראשונה מזה עשור ועושה זאת מושלם, כרגיל.

ים השלווה/ אמילי סנט ג'ון מנדל

פשוט בול מה שצריך עכשיו.

אי שם בסוף האייטיז, נל וטיג שוכרים בית לחודשי החורף בכפר בפרובאנס, משני חברים. ג'ון האירי עשה הון מפרסום שוביניסטי סטייל "מד מן" ובהתאמה, מאובזר בפה מלוכלך ומשעשע להדהים, שונא את כולם ללא הבדל דת מין וגזע. פרנסואה, לעומתו, הוא בוגר הרזיסטאנס במרסיי שנשלח למחנה מעצר בספרד ואחרי המלחמה היה למחזאי בתיאטרון שוליים בפריז, כמה רומנטי. מה שפחות משעשע, אשתו ובתו סבלו ממחלת נפש והתאבדו, ופרנסואה עצמו חווה אירוע לב דרמטי ושולח לנל כתב יד לנובלה שכתב בעקבותיו. מתברר שגם ג'ון כותב ספר גרוע על הרפתקאותיו המיניות מהעבר, ואטווד בגאוניותה גורמת לנו לחשוב בשילוב של שחוק ודמע על מה שמחבר ביו בני אדם. נל מתאבלת על החתול שלה, סמאג'י, היחיד שהיתה מספרת לו הכל, כולל השדים הפנימיים האיומים ביותר. היא עושה זאת באמצעות עיבוד "חתולי" לקינה של טניסון על המלך ארתור, כשאט אט מתברר שהיא בעצם מבכה את לכתו של טיג אהובה. אחריה מגיעה צעירה שאמה מכשפה אך לה עצמה אין שום כוחות או יכולות, כמה מתסכל; אבל מה קורה בבגרותה, כשהאם הסנילית מתחילה לאבד את זה ואילו בתה שלה מגיעה לגיל 15. אטווד פורשת בעדינות רשת של קשרי משפחה, אנושיות וחמלה במובן הכי עמוק ואמיתי שיש. צ'ילה ולין בנות ה-70, שהוברחו בילדותן מהונגריה הקומוניסטית, נזכרות בנעוריהן הפרועים בסיקסטיז, כשצ'ילה היתה ידוענית הוללת ולין משוררת ומבקרת נחשבת וכולם שכבו עם כולם. מהי רכילות אם לא סיפור טוב, ואחרי 60 שנה למי בכלל אכפת אם זו אמת או בדיה. זוהי מרגרט אטווד בשיאה, מספרת הסיפורים שכולנו מתקבצים לקרוא מחוכמתה.

אבל עדיין, עיקר כוחה של אטווד טמון ביצירת גיבורות אייקוניות, גדולות מהחיים מהעבר הרחוק והקרוב וגם מהעתיד הדיסטופי. זה מתחיל בהוצאה להורג ברברית של המכשפה לכאורה היפאטיה, אסטרונומית ופילוסופית מאלכסנדריה העתיקה, בטקסט פמיניסטי חד ומדויק; כמו הקדמה לסיפורה של שפחה שהפך את אטווד לאגדה עוד בחייה, שבה היא חושפת הבנה עמוקה של מהן תרבות, אמנות והיסטוריה. ומהצד השני של דברי הימים, שרמיין בת ה-80 ומשהו היא מעין אם בית - "מרתה" חדשה, אם תרצו - במוסד לנשים בעולם פוסט אפוקליפטי אחרי מגפה, שבו כל מגע, מכל סוג שהוא, אסור בתכלית האיסור. הסיפור מזכיר קצת את היקום ה"שפחתי" בצניעות החמורה ובקשיחות שלו, אבל הפוך, הנשים שולטות וסוחרות בגברים צעירים. שהרי גברים תמיד ישמחו להחזיק אותך בכלוב, לא משנה מה התירוץ, ואטווד נהנית להאכיל אותם בתבשיל האימה שרקחו לפני עידנים. אטווד זוכרת כמה קשה היה להיות פמיניסטית דור 2 מהסבנטיז, כמה בוז ולעג והתייחסות מזלזלת למחקריהן הרציניים ולספריהן המעולים נאלצו הגיבורות האלו לספוג. אטווד יוצרת שיחת פרידה בין שלוש דמויות מיתולוגיות כאלו, שהאחת מהן גוססת מסרטן והאחרת אולצה להתפטר מהאקדמיה בעקבות התבטאות לא תקינה כלשהי. הן רוצות להקים קתדרה חדשה ולחנוך חוקרות צעירות, אבל לא מסתדרות עם הפמיניזם דור 3 ופוליטיקת הזהויות המורכבת של זמננו, והן כל כך לא לבד.

אוקיי. בכל זאת מחכים לעוד רומן באורך מלא של מרגרט אטווד.

גריזלדה חסרת הסבלנות הוא סיפור שמספרת חייזרית דמוית תמנון לקהל של נני אנוש כלואים. שהגיע הזמן שיידעו משהו אמיתי על יחסיות תרבותית - ותרבותיות בכלל.

"למה נידונתי לסבול? החידה האולטימטיבית. אני מניחה שזוהי משמעות הקיום האנושי: לפקפק בתנאי הקיום".

טורונטו דווקא מגניבה למדי, אפילו שהיא כבר די רחוקה מהסבנטיז.

תמיד נחזור למרגרט אטווד. תמיד, כל עוד אנו יכולים.

ובסוף נותרת נל האלמנה, אחרי לכתו של טיג, אפופת מרירות ועצב. היא מתקיימת בתוך הזמן הלא ליניארי, שבו לפעמים טיג עדיין חי, כי זה כוחה של האהבה. כוח הבדיון המופלא של אטווד משתלב בעכשיו שלה, בגיל השלישי. היא יוצרת שערים בחלל/ זמן שנפתחים ונסגרים ודברים צצים בהם לפתע ושוב נעלמים; כמה יופי יש בזקנה כשהיא נכתבת כחווית מד"ב, וכמה עצב יש בלסעוד את אהובך בימיו האחרונים, כמו פרידה מתמשכת, כשהוא הולך ומאבד אחיזה במציאות, העניין שלו במתרחש הולך ופוחת, והוא פשוט דועך אל הסוף הבלתי נמנע, כשכל לילה עלול להיות האחרון שלהם ביחד. התועות בזמן הן נל שבורת הלב ואחותה ליזי, ששבות לבקתת הקיץ המתפוררת ומוכת העכברים של ילדותן בערוב ימיהן. מה מותיר אחריו אדם אחרי לכתו, טקסונומיה של חפצים ופתקים שכמו נשלחו אליה על ידי טיג כמסר אישי פרטי מהצד האחר. זו חשיבה מאגית, אז מה, אטווד היא הרי האם המייסדת של הכתיבה המאגית המודרנית. ועכשיו, לבד לבסוף, היא מנסה לא להיות רגשנית ונכשלת בכך שוב ושוב. אבל זה בסדר, היא זקנת השבט, החכמה באדם. לה מותר הכל.