שרי בת ה-45 צופה ממרפסת השמש שלה בדירתה השכורה, הגדולה למידותיה, בקומה הראשונה של בניין בהרחבה החדשה של היישוב קדימה צורן בשרון, אל גינת המשחקים שממול. כמה ימים לפני כן התרחש בה פשע נורא. ילדה בת 9 בשם אדל נרצחה באכזריות. שרי ראתה את ששת החשודים - שלושה נערים בני טובים בני 17, פועל ערבי ובנו, ואביה הגרוש של הילדה - אבל כל מה שהיא חושבת עכשיו זה ומה אם לא הייתה רואה אותם; אז יכלה להמשיך כרגיל בקיום הלא קיים האפרורי שלה, צל של אישה החולפת ברחובות ואיש אינו מבחין בה, מתקיימת מחוץ לחיים. לו רק יכלה לשוב אל חיק אזור הנוחות המוכר והבטוח הזה, שמחוץ לאנושות המגעילה, הדביקה, מחוץ להכל. אבל הזיכרון אינו מרפה, וכמו מכריח אותה, לראשונה בחייה, להתערב בעולם. סמי ברדוגו, רב אמן בחסד עליון של מילים, יצר בספרו החדש "ויפה היתה שעה אחת קודם" את האנטי-גיבורה האולטימטיבית – האדם הכי סתמי, עם העולם הפנימי שלא ייאמן.

הם היו שניים/ ענבר אשכנזי

כבד מאוד. קריאה תובענית ומאתגרת ממש.

אפילו המיניות של שרי מטושטשת. היא פקידה במשרד רואה חשבון בכפר סבא, ששוכבת עם בנו בן ה-28 של הבוס, קרול, אבל חושקת דווקא בחברתה סילבי, שחושקת בה בחזרה. הן נפגשו כשהיו חיילות בבסיס שריון אפור בצפון, ושוב במפתיע לפני 7 חודשים. סילבי, אם יחידנית, בעלת עסק לניקוי יבש בצורן, יותר בטוחה בעצמה ופחות דופקת חשבון, כל מה ששרי היתה רוצה להיות, מוארת, מופזת, פתוחה, חברותית, חיונית, פשוט חיה.

גם האפרוריות של שרי וגם הצבעוניות של סילבי, זועקות על רקע המנטליות השרונית המזויפת של יוקרה ואיכות חיים שמאחוריה הבטחה חלולה וריקנות פרברית עם שתי מכוניות חדשות לכל משפחה. זוהי הגשמת חלום ששרי כה רצתה להצטרף אליו, החלום הישראלי, להיות כמו כולם ולהיעלם בהמון, בבגדים חסרי ייחוד, מכונית זעירה, צמצום וטשטוש נוכחות עם קצת יותר שעות של פקקים. אבל שרי רוצה עוד, משהו חסר והיא אפילו לא יודעת מהו העוד הזה; תשוקה, רצייה, שאיפה שאין בגבה שאפתנות, תיעוב עצמי קל וסתמיות מהדהדת. לא בית משלה, לא זוגיות, לא ילדים, לא קריירה, אבל האם בית, זוגיות, ילדים, קריירה, הם החיים? כשצופים בכל המוצלחים האלה מסביב, האם זה אכן משהו לשאוף אליו? כך מתגנבת למוחה של שרי משאלת מוות קטנה ועקשנית כי באמת, מה הטעם בכל זה.

עומס פרטים קיצוני, ותיאור בוטה, חזרתי, של גופיהן העסיסיים של הגיבורות, כאילו עולה על גדותיו כמו הבשר בתוך הבגדים, ויוצר תחושה לא נוחה של גודש והחפצה - אפילו אם זה בכוונה.

אליאס, הבוס רואה החשבון, דמות אבהית חביבה שכה חסרה בחייה של שרי; בנו חדל האישים והסקסי , שהמין ביניהם קשוח; וביניהם האם, עליזה, חוזרת בתשובה נלהבת שממלמלת ברבורי ימין סהרורי כמקובל. דמויות משנה גאוניות.

"בעבר היתה לה ההתעוררות מן השינה מוות מוחלט, מוות בַּמובן שמכירים אותו בחיים, לא בַּמיתה"

מה כבר יש בקדימה צורן, למען השם? גנרלים בדימוס? חוגי פילאטיס? רשתות בתי קפה גנריות? טוב נו, נסתדר כבר.

כן. ברור. ברדוגו הוא בהחלט אחד מגדולי הדור הנוכחי בספרות העברית.

כדי להמחיש את הסתמיות, המבט האירוני של ברדוגו ממקם את החדר לפי שעה שבו קרול מקיים עם שרי סקס קשה וכואב, סמוך לבית העלמין האזרחי מנוחה נכונה. כמו אצל וודי אלן, סקס ומוות תמיד יצעדו יד ביד. הרצח המזוויע מטלטל אותה, היא לא עצמה, לא מתפקדת, לא מצליחה לחזור לשגרה ולהמשיך בחייה המשמימים; משהו משתנה ולא בטוח שזה לטובה. שרי מפקפקת בזיכרון שלה, לא בטוחה במה שראתה ושמעה. אבל עכשיו סילבי מבקשת משרי לבוא איתה לשבעה הנערכת לזכרה של הילדה הנרצחת אדל, והריקנות מתחילה להתמלא בתוכן, במטרה, בייעוד. האם הגיעה השעה להפסיק לפחד ולהתחיל לחיות?