ביקורת מזוית אחרת
רן בן-נון
וייט תאן נוון מגיש סיפורי זרות והגירה שנכתבו לאורך 20 שנה
תקציר מנהלים
היא סופרת צללים בת 38, בודדה ושתקנית, בלי ילדים, המסתפקת במערכות יחסים של לילה אחד. אמה בטוחה שאחיה המת בא לבקר בביתן. הוא טבע כשסירתן התרסקה באוקיינוס, אחרי שהציל אותה, אבל אז היא נלכדה על ידי חיילי וייטקונג שביצעו בה זוועות שלא ניתן לתאר. ומאז, רוחו של האח שחתה אליהן וכעת הגיעה לאמריקה. בארץ שבה הכל נמדד בנכסים, יש להן רק סיפורים ובעצם, זה מה שעושה סופרת הצללים – כותבת על רוחות רפאים של אחרים. כך פותח וייט תאן נוון האמריקני ממוצא וייטנאמי את קובץ המופת שלו "הפליטים", שכולו סיפורי הגירה שנכתבו לאורך 20 השנים האחרונות ועוסקים כולם באדוות שהותירה אחריה המלחמה הארורה והמיותרת ההיא.
כמו מה זה
השד תופס אותך ואתה נופל/ אן פדימן
קל/כבד?
הכתיבה של נוון הרבה יותר קלה מהנושאים שבהם עוסקים סיפוריו.
למה כן?
לנוון יש מגע של פנטזיה והומור מרושע ומושחז, שמרכך רק במעט את עוצמת הטרגדיה של הקריעה. הוא מספר על ליאם הפליט בן ה-18 מסייגון, שמגיע לנותן החסות שלו, פריש, אנגלי מסן פרנסיסקו, ובן הזוג ההונג קונגי שלו, מרקוס – זוג ההומואים הראשון שליאם מכיר בחייו, שביתם צבוע בגוון לוונדר. יש אסיאתים שווים, וכאלה ששווים פחות, אבל הסקס המהנה מקל במעט על מטעני הזרות והריחוק. בסיפור "שנות מלחמה", המתרחש ב-83', הגיבור הוא בנם בן ה-13 של בעלי מכולת וייטנאמית בניו-סייגון שבמחוז אורנג'. הוריו נדרשים לתרום למאבק בקומוניזם במולדתם ומי שלא תורם נחשד כקומוניסט בעצמו ומוקע מהחברה. אביו רוצה לשלם, אבל אמו מסרבת, כי אין טעם להילחם בקומוניזם, ופותחת חזית מול הגברת המתרימה. אז המלחמה נגמרה, או שאולי מלחמות לא מסתיימות לעולם, אלא רק מחליפות צורה? גיבורנו סבור שאם יש משטר שאוסר על צפייה ב"מלחמת הכוכבים", יש להילחם בו עד חורמה. ההומור המנחם של נוון, בסגנון מייקל שייבון, מפצח גם את המצבים הקשים ביותר.
למה גם כן?
ב"השתל", שאפשר לנחש די מוקדם לאן הוא הולך, לואי וו, רמאי קטן, מוכר חיקויים של מותגי יוקרה ומשתמש במחסן של חברו האיטי ארתור, מכור להימורים, שאביו של לואי הציל את חייו כשהכבד שלו הושתל בארתור אחרי מותו. או שלא. במהתלה הקודרת הזו מסתתרים מסרים סמויים על גזענות, הגירה וגורל. ממנה נוון עובר לווסטמינסטר, בירת המהגרים מווייטנאם, שם פרופסור חאן הקשיש מתחיל לאבד את צלילות דעתו וקורא לאשתו בשם של אישה אחרת. יש להם חמישה ילדים שנציגם, אח בחדר ניתוח, קופץ לבקר ומביא עימו ציור של פיקאסו, שלפי מחקרים מסייע ללוקים בדמנציה. כאן נוון מחביא אמירה על הפער הבלתי ניתן לגישור בין הפליטים לבין ילדיהם שנולדו בקליפורניה, אמריקאים לכל דבר. וכך גם בסיפור "האמריקאים" שבו ג'יימס, טייס B52 בדימוס מבקר במדינה שאותה הפציץ. בתו פעילת השלום גרה בעיר פרובינציאלית עם בן זוגה, סטודנט ממוצא וייטנאמי, ומלמדת את ילדי המקומיים אנגלית. ג'יימס שחור, אשתו מיצ'יקו יפנית, ואת המראה של בתו לא ניתן לקטלג, וכך פורש נוון צורות שונות של זרות וגזענות, מניפה שלמה של דעות קדומות ובורות.
למה לא?
אנו דורשים בזאת עוד רומן באורך מלא של נוון, רצוי משהו בסגנון "האוהד" שזיכה אותו בפרס הפוליצר.
דמות לקחת
מיסטר פי, צנחן לשעבר, רב מעללים ומאהבות, שהעניק לבנו חינוך ספרטני נוקשה ובערוב ימיו עובר לגור אצלו ואפילו מסדר לו קאמבק עם האקסית האהובה; זכר אלפא משעשע שקשה מאוד לשנוא.
משפט לקחת
יש סיבה לזה שתמיד עינו והרגו קדושים. אף אחד לא יכול לסבול אותם.
איפה קוראים?
ניו סייגון או סייגון המקורית? למה לבחור? מתחילים בראשונה ומסיימים בשנייה, או להפך.
נחזור לעוד?
כן. נוון מסתמן כאחד המספרים האמריקנים הגדולים של התקופה.
השורה האחרונה
בסיפור החותם את הקובץ, "ארץ אבות", לאביה של פואונג יש משפחה בווייטנאם ומשפחה באמריקה. אשתו הראשונה ברחה לשם עם ילדיהם אחרי שנשלח למחנה עבודה, ואז הוא הקים משפחה חדשה בסייגון. הוא קרא לילדי המשפחה השנייה באותם שמות כמו לילדי המשפחה הראשונה. פואונג הראשונה, מאמריקה, באה לבקר עצל פואונג השנייה מווייטנאם. היא קוראת לעצמה ויויאן, כמו ויויאן לי/ סקרלט אוהרה, ובעיני אחותה זהו סמל לקריסת דרום וייטנאם, כמו מדינות הדרום, הקונפדרציה של אמריקה. פואונג פוגשת בעצם גרסה משודרגת, אמריקנית, שלה עצמה, שאביה אוהב יותר. ואז הן מספרות זו לזו את סודותיהן, והכל משתנה. נוון בורא מוטציות משפחתיות משונות עם דורות של רעל ופתולוגיה המעוררת מחלות תורשתיות נפשיות. מלחמה והגירה – אף אחד לא יוצא מהן בריא ושלם.