אליס היא מלחינה קלאסית למוזיקה קאמרית וסימפונית, מרצה במכללה, ועיקר פרנסתה מהלחנת זמרירים לפרסומות בשם בדוי. היא נשואה למארק , עו"ד כלכלי מצליח בחברת השקעות לאנרגיה ירוקה, והחיים נוחים ונעימים, עם חסר אחד גדול וצורב – אין להם ילדים, וזה מכלה את נשמתה של אליס, גיבורת "הריסה" היפהפה והאלגנטי של אלת הספרות ההולנדית אנה אנקוויסט. אליס נולדה להורים קרים וקשוחים, אבא אדיש, אמא קשה, ביקורתית ושיפוטית, שמפגינה כלפי בתה משהו שבין גועל במקרה הרע לחוסר עניין ובוז במקרה הקל. אליס, שגודלה על ידי עוזרת הבית, הפכה לאדם מרוחק ומנותק. בנישואיה, לכל אחד חיים משלו, קיום נפרד, אבל מה משותף? היא כבר לא זוכרת. כשהיא כותבת תקציר קורות חיים לעטיפת האלבום החדש שלה, היא חשה אי נחת קיומית עמוקה - יש לך הכל, אבל אין לך כלום. כך ממשיכה אנקוויסט לעסוק בגיבורים שהמוזיקה הקלאסית במרכז עולמם, כל פעם מזווית אחרת, והפעם היא קודרת משהו. היא שוב עושה ספרות שמיימית באמצעות דימויים מעולם מהמוזיקה, שאף פעם לא נגמרים.

יד ענקות/ דנה ג. פלג

לא קל, במיוחד במהלכים הנפשיים.

"הריסה" עוקב אחר שנה בחייה של אנה, שבה היא עובדת על היצירה הגדולה בקריירה שלה, סימפוניה שלמה לתזמורת ההולנדית המלכותית, ובמקביל מנסה נואשות להיכנס להיריון בגיל 40, במסכת של טיפולי פוריות מפרכים, זועמת על בגידת הגוף. לחברה הכי טובה שלה, סוואה, כבר יש 5 ילדים, וזה אוכל את אליס מבפנים. היא מעריצה את היידן, המלחין הגאון העצוב, שכל יצירותיו מסתיימות במעין השלמה; הענק הדכאוני שמעולם לא נכנע לעצב ולמלנכוליה שלו ותמיד המשיך ליצור, לחפש השראה, לחוות. אליס, לעומתו, לא משלימה עם כלום. היא מסתירה סוד מהעבר, אפופה במסתורין, לא מגלה הכל וזה מרתק, אנו מהופנטים אל דמותה האניגמטית. המוזיקה היא הישועה וההצלה שלה, בלעדיה אין לה חיים. במקביל לעבודה על היצירה המונומנטלית שלה, מציפים את אליס זכרונות ילדות, מהמפגש הראשון עם המוזיקה, בית הספר למוזיקה והקונסרברטוריון. כמה זה נדיר שנערה רוצה להיות מלחינה, היא תמיד הבת היחידה בכיתה, שלוכדת את תשומת הלב של דיק, המורה הנערץ, הראשון שחיבק אותה באמת וסחף אותה למערכת יחסים סוערת ובעייתית מאוד, בלשון המעטה, שכולה חציית גבולות.

שם הספר לקוח מסרטון על הריסת קיר בניין שעליו ציור ענק של ילדה, שלא יוצא ממחשבותיה של אליס. שוב ושוב היא שוקעת לתוכו ומתנערת בחזרה, מבססת עליו את יצירתה בתהליך סיפורי מחזורי, כמו איזו מטוטלת קסומה שאנקוויסט מנדנדת מול עינינו, מחזיקה אותנו מרותקים. הילדה הקופצת בחבל היא התינוקת שאליס מנסה להביא לעולם. היא לא יכולה לנטוש אותה, אסור לה לוותר, זו משימת חייה. בעלה בקושי בעניין, לא תמיד מצליח לשכב איתה כשצריך, לא מצליח לתפקד לפי הוראות. היא לגמרי לבד. בדידות בתוך זוג היא נוראה מבדידות לבד, כאילו את שקופה, לא רואים אותך, לא באמת. אליס מדמיינת את הילדה שתהיה לה, מתבגרת יפה וסוערת. גם כשאישה בשיא הקריירה שלה, בטופ של המקצוע, היא עדיין מרגישה כישלון אם לא הביאה ילד לעולם. יצירה לתזמורת המלכותית היא מצליחה ללדת, אז למה לא תינוק? אנקוויסט עוקבת אחריה במונולוג פנימי אינסופי שכולו שיפוט וביקורת, אין בו אפילו טיפת חמלה. היא לא ידעה להיות בת, איך תוכל להיות אמא?

חובבי מוזיקה קלאסית ייהנו יותר.

ינס, הילד הדייג שהופך לחבר של אליס כשהיא מתגוררת בסירה בצעירותה. ינס הוא הילד שהיה יכול להיות שלה, אדם המסמל געגוע עצום, שלא ניתן להכיל.

הוא מרוצה מאוד ממשהו קטן יותר, זה כישרון, זה בריא. לא נוסעים לארץ האש? אז נטייל בשדות. היכולת להסתפק בפחות ממה שרוצים יכולה להציל את חייך.

אמסטרדם, כמובן. מתישהו הרי נוכל לחזור אליה, לא?

תמיד תמיד. אנקוויסט היא אחת מענקיות הדור.

עבור אליס, החיים הם שחור לבן, לא גם וגם, היא לא מסוגלת להכיל מורכבות, לא התבגרה, הפסיכולוגית שלה מתה לפני שהספיקה להסביר לה את כל זה, ואולי היא עסוקה מדי בעצמה מכדי לדאוג ליצור אנושי אחר, ההפך מסוואה, שמוקדשת כל כולה לילדיה. ההווה, ההעבר, הביוגרפיה של היידן, שלושה טקסטים שונים, ארוגים זה בזה כיצירה סימפונית מושלמת, וכמו שקורה לא פעם אצל המספרת העילאית הזו, לקראת הסוף מופיע טוויסט מתוחכם שמשאיר אותנו עם חיוך. פינאלה גרנדיוזי מושלם, הראוי ליצירת מופת מהדהדת ושמיימית.