שי תמוז (בחירת השם ממש לא מקרית) הוא עיתונאי שימי הזוהר שלו הרחק מאחוריו. הטורים שלו כבר לא זוכים לתגובות, שכרו הולך ומתכווץ, ובעצם לא מפטרים אותו רק כי זה יקר יותר מאשר להשאיר אותו. המחזה שניסה לכתוב תקוע במערכה השנייה, ילדיו מתעלמים ממנו, אשתו מגלה סימני קוצר רוח, ועם יד על הלב, הוא קצת מתבאס כשהוא מתעורר אחרי בדיקת קולונוסקופיה ולא פורש למנוחת עולם. ואז גיבור "הפאנליסט", ספרו החדש של ישי שריד, מקבל הזדמנות נדירה לחזור לאור הזרקורים, אם רק יבגוד בקטנה בכל עקרונותיו. הם בכל פינה, אנשי התקשורת האלה שהפכו עורם לפתע, ה"מתפכחים" הסדרתיים למיניהם. זהו פרצופם האמיתי ושריד המבריק והשנון מחזיק מולו מראה מגדילה, שמגלה את כל הכיעור.

חיי מדף/ נעה ידלין

משקל מדויק.

הפתטיות משתלטת אט אט, בין השורות הפשוטות והצלולות, כנגע ממאיר. כשכולם מסביבם נדמים כהולכים וצומחים, שי ואשתו אלונה רק מצטמצמים ומתכווצים, והקינאה אוכלת בו בכל פה. גם לאלונה קשה, היא מידרדרת ממשרת מנהלת מוזיאון לעוזרת בגלריה נידחת שנרכשת על ידי הייטקיסט חתיך ונלהב, שאלונה מתלבשת ומתאפרת לכבוד פגישותיהם, וליבו של שי נחמץ, כשהוא עושה לה בושות בארוחה החגיגית של הבוס. בתו גוני בת ה-17 נעדרת מבית הספר ולא אכפת לה שלא תקבל בגרות; בנו עומר נוסע אחרי הצבא לאמריקה בלי תאריך חזרה, ומתנוון בחנות נוחות משמימה. נטול רחמים וחד מתמיד, שריד משגר את גיבורו עלוב הנפש דרך שורה של סיטואציות מעליבות שמנמיכות אותו עוד סנטימטר ועוד אחד, עד לתחתית החבית, עמוק במדמנה; כך נולד לו שרץ האולפנים, תולע התקשורת הארצישראלי המצוי. אחד מעורכיו של שי בעיתונות המודפסת אומר שאין לו כריזמה וזה רודף אותו כל חייו; כשהוא מתחיל לחשוב על קריירה ציבורית, הוא מנסה להידבק ליאיר לפיד ונדחה בנימוס. שריד, מספר מיומן עם יד קלה ובוטחת, מגביר אט אט את מפלס הדיכאון, הבושה, החרדה, הקנאה וכל רגש שלילי אחר שטיפוס כמו שי מרגיש כשלא הולך לו. ואז מתרחש הנס.

השקר המוסכם של קירוב הלבבות ואחדות העם שהופכת את כולנו לעיסה ספרטנית צמיגה של ימין דתי לאומני; הסביבה הפוליטית הסטרילית שבה אסור אפילו לדבר על רצח רבין – אלה יוצרים אקלים תקשורתי מושלם לרכיכה נטולת דעות ועמוד שידרה כמו גיבורנו. אחרי עליית הימין הקיצוני הוא כותב שיש לכבד את רצון הבוחר ושיהיה בסדר, וכוכבו שב לזהור, רק שעכשיו זה בערוץ הפטריוטי. בהמשך, אחרי תקרית לא נעימה עם צעירים ערבים מיפו, שי כבר הופך לשופר, שיודע לדקלם היטב את דף המסרים, וזוכה להכיר את המיליארדרים התורמים, ואת הבן השולט במכונת הרעל. כששי מתחיל לשעמם את הצופים, מתברר שהוא חצי עיראקי והדרךךאל התהילה נפתחת מחדש, אפילו מזמינים אותו לעלות לתורה בבית הכנסת ולהשתתף בהילולת הבבא סלי. בשכונה בתל אביב אולי שונאים אותו, אבל הוא מתחבר לעם האמיתי; זה הסיפור שאיתו הוא הולך עד הסוף, וכבר עושה זאת כל כך טוב, שהוא מתחיל להאמין לשקרים של עצמו. הציניות של שריד היא עונג לא מבוטל, ישיר ובוטה, נטול הצטעצעויות או התייפיפויות, ישר לפנים. שי הופך ליצור מגוחך שצובע שיער ומורט גבות בניסיון נואש להיראות צעיר לגילו באולפן, ובוכה מאושר אחרי טלפון מראש הממשלה. עד שהוא זוכה בגביע הקדוש, טיסה לניו יורק עם הראש ורעייתו (ועם כתב מדיני שלא יודע אנגלית).

הרבה מאוד אג'נדה, קצת פחות ספרות.

גולן, יועץ התקשורת, אשף הנדסת התודעה, שמטפטף לשי את המסרים הרעילים. מפחיד כמה שהוא מציאותי.

מאוחר מדי, אמר לעצמו. האפלה לא תתפוגג. אף מילה שתכתוב לא תוסיף טיפה של אור. נותר לך רק לנסות לשרוד.

טיסה לניו יורק בכנף ציון, מחלקה ראשונה.

כן. שריד הוא אחד הבולטים והחשובים בדור הנוכחי של סופרי ישראל.

כשמגיע ה-7 באוקטובר, בנו של שי חוזר ארצה ומתגייס, ואז הכל משתבש. אבל כמו שאמר פעם אריק שרון, הפוליטיקה היא גלגל ענק, פעם אתה למעלה ופעם למטה, החוכמה היא להישאר במשחק. חייבים להעריך את האומץ של ישי שריד לדחוף כך את הראש עמוק לתוך לוע מכונת הרעל. "הפאנליסט" הוא אולי לא ספרות גדולה, אך בהחלט ספר שלא ניתן להפריז בחשיבותו על אחת התופעות הדוחות והמכוערות בחיינו הציבוריים. אחת מני רבות.