זוג קשישים מצויים בשלבים שונים של דמנציה, הוא כבר די מתקדם, היא עדיין בסביבה, כלומר בתפקוד קצת יותר גבוה. הדיאלוג מתמשך ביניהם, כאילו מאז תחילת דברי הימים, ולצידו זרם התודעה המקרטע שלה. הוא פרופסור להיסטוריה והזמנים העתיקים צלולים בתודעתו הרבה יותר מהכאן והעכשיו. היא סופרת, שמנהלת שיחות ממושכות עם כלב הגולדן האינטלקטואל שלהם, שנושא את השם המכובד קוואסיר – אל ההשראה במיתולוגיה הנורדית (ובכל פעם שהכלב הולך לעולמו בשיבה טובה, היא מאמצת גור ומעניקה לו את אותו השם, והאמת, היא כבר לא זוכרת כמה "קוואסירים" גידלה וטיפחה במרוצת השנים). התוצאה היא "חלום עולם הפוך" של אילנה ברנשטיין, טקסט הזוי במובן הטוב, שילוב של דמיון, מציאות וחלום, רעיונות קסומים שמתפוגגים תוך שניות ומתחלפים באחרים, כאילו המוח מסרב להיאחז בדברים, ומשחרר אותם לאיטו אל החלל.

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם/ יונס יונסון

לא קל, נפשית ומנטלית.

הזיקנה היא מעין מדיטציה אין סופית של מחשבה אחר מחשבה, תובנה אחר הארה, בלי סדר, בלי תבנית, בלי תכלית, ובעברית המיוחדת, המשוחררת, של ברנשטיין, הכל מתחבר ושוב נפרד לחלקיקים, מתגבש ואז מתמוסס, בתוך חלל לשוני סגור, בועת מקום וזמן מוארת ואפלולית, חידתית וסתומה, מתעתעת וחמקמקה. העלילה, אם מתעקשים לקרוא לזה ככה, נפתחת כשבני הזוג נערכים לנסיעה לדנמרק, אל בתם הנמצאת בחודש התשיעי להריונה. אך ספק רב אם יגיעו לשם, ואם בכלל יצאו מהבית, ואם הבת הזו, תיאה, בכלל קיימת. אבל זה ממש לא ספר של עלילה, אלא הצצה לתוך נפש האדם, רגע לפני שהיא נגוזה ומתפוגגת אל האין, כמו לא הייתה מעולם.

זה ספר שכולו אובדן ואבל, האדם שאהבת נמצא מולך, אבל בעצם הוא כבר לא שם; טקסט דחוס, כאוטי, מתעתע ומאתגר, שקשה לעקוב אחריו, תיעוד מצמרר להתפרקותה של תודעה אנושית: הברקות אינטלקטואליות לצד חמשירים וחרוזים ילדותיים, ערבוב מוחלט של זמנים, מקומות ודמויות, בתוך שקיעה איטית אל תוך אנטרופיה מוחלטת, רכה, סמיכה, של חורבן סופני. המוח מדלג, קופץ, הולך, חוזר, עד שמאבד את דרכו וצולל לאבדון. איך זה מרגיש להתגעגע למי שאת נמצאת אתו כל הזמן? זה שובר לב. הזקנה היא טריפ פסיכדלי, היא כותבת. אבל זה טריפ רע. במסע, או כאילו-מסע שלהם לדנמרק, זוג הקשישים בעצם הולכים לאיבוד, או בראייה אופטימית יותר, יוצאים למסע בתוך זיכרונותיהם. הטיול האחרון לפני הסוף. ברנשטיין מציירת ללא רחמים תמונה אכזרית וקשה של הגיל השלישי, שאין בו שום חוכמה או הדר, רק סבל והשפלה, או במקרה הטוב, כמו אצל הבעל, רגרסיה לשלב אינפנטילי מביך.

זה באמת נורא, נורא עצוב. עצוב במידה שקשה לתאר.

קוואסיר, הכלב המתחלף, מקבל את השורות הכי חכמות בטקסט. זה כלב פילוסופי עם חוכמת חיים אינסופית. הקשיבו לו נובח.

אני אוהבת אותך, אמרתי. ובכל פעם שאמרתי את המילים האלה, הרגשתי שאני מרוקנת אותן במקום למלא אותן. אסור להגיד את המילים הגדולות, ואם אין ברירה מוטב ללחוש אותן.

העיר אודנסה בדנמרק, שם הם בילו שנת שבתון אקדמית, שם לבלבה אהבתם, לשם הם חושבים שהם חוזרים.

כן. ברנשטיין היא ללא ספק אחת הגדולות, שלא לומר ענקיות, גם כשהיא מחליטה לדכא אותנו עד עפר.

רגעי החמלה הבודדים, הנדירים, מספרים על אהבה שמנצחת את הזמן ומתגברת על הכל (כולל כמה וכמה בגידות מכוערות במיוחד) ולפעמים, פעם באלף שנה, יש בה אפילו שרידי תשוקה עתיקה. בתוך חזיונות של מיתולוגיה נורדית הטובלים בזוהר צפוני קסום, בין ולהאלה לאסגארד, זהו המסע האחרון ותרצו או לא – הוא ממתין לכולנו.