פלג, מתרגם גאון ואדם נורא למדי, מתפנה מכל עיסוקיו לשנת כתיבה ושולח להוצאת ספרים איכותית סיפור קצר מתוך שבעה הקשורים זה בזה, ומחכה לתשובה, שלא מגיעה. נויה, סופרת מותחנים רבי-מכר בודדה, בת 35, מגדלת חתולי רחוב עזובים ומשתוקקת לזוגיות עם סופר איכותי, שיבין לליבה, כולל הצורך להתבודד במהלך כתיבה והטנטרומים הבלתי נמנעים ביציאת ספר חדש. ואז מגיע מואב, הסופר המבטיח עם האף הענק והם עוברים לגור ביחד בדירה בצפון העיר, ואילו בבניין שבו גר פלג, בדירה הסמוכה השייכת לאימה, נויה מקיימת סדנאות כתיבה מנומנמות, שמשתתפים בהן השכנים הקשישים. ואז הם מתחילים להתפגר בדרכים יצירתיות בזה אחר זה וכך, אחרי לא פחות מעשרים שנות ציפייה תמימות, מגיע אלינו סוף סוף, בשעה טובה ומוצלחת, ספר חדש של אלילת המתח העברי לימור נחמיאס, "הרוצח האחרון בפתח תקווה" (שעלילתו מתרחשת דווקא בבניין ישן ויפהפה ברחוב סוטין החלומי שבצפון הישן של תל אביב).

מועדון הרצח של יום חמישי/ ריצ'רד אוסמן

קל ומבריק.

ההומור הדקיק והאכזרי של נחמיאס משתלח בביצה הספרותית הדלוחה, ובחיים בתל אביב, שהם מסכת של צביעות וקטנוניות המיוצרות על ידי דמויות אשכנזיות מיוסרות של הרגלים מעצבנים ושלל סכסוכי שכנים מטופשים. קנאת סופרים לא תרבה חוכמה. ממש לא, ואהבת סופרים, אפילו פחות ממנה. אבל בצירוף מקרים מופלא של הגורל, בתוספת חטא מוסרי מביש, פלג מגשים חלום והופך לסופר מפורסם, כשמסביבו דיירי הבניין ממשיכים ליפול כמו זבובים, ואילו השכנה כרמית, מנהלת בביטוח לאומי שחטפה התמוטטות עצבים וכעת מעסיקה עצמה בהשקת פרויקט תמ"א לבניין, מעלה את דרגת הפאתטיות מפרק לפרק.

נחמיאס, מאסטרית של אימה, משתעשעת במשחק של זהויות, מראות ותדמיות, בין איך שאתה רואה את עצמך לבין איך שרואים אותך אחרים, ועושה זאת בדילוגים של פרקים קצרים, מלאכת מחשבת של כתיבת מתח עילאית. הרוע נמצא בליבו של כל אחד, כולנו פסיכופתים, ואילו החמלה כה נדירה, חולפת ביעף ומתפוגגת מיד. זו כתיבה נועזת וחסרת גבולות שמכסחת את קווי התקינות הפוליטית ומחסלת פרות קדושות בהנאה נטולת בושה.

אם אתם קצת רגישים ורכי לבב, אולי עדיף שתקראו משהו אחר.

אופיר, החבר הכי טוב של פלג, הוא מהתלה אכזרית של נחמיאס על חשבון הפרופיל שלה עצמה ברשתות החברתיות - טבעונאי קיצוני וחפרן חסר מעצורים שממאיס את עצמו על כל סביבתו ולא יודע מתי להפסיק.

מה שסופר צריך להבין זה לא את נפש האדם, הוא לא פסיכולוג. מה שסופר צריך לראות זה את הנפש של עצמו.

על פניו, נראה שרחוב סוטין בצפון הישן קצת עדיף על פתח תקווה. אבל מה שמתאים לכם.

כן. ונקווה שזה לא ייקח עוד 20 שנה אם אפשר.

בשני שליש הספר עולה השאלה, האם יש כאן יותר מרוצח אחד? תראו, זה מדרון חלקלק, כי מרגע שמתחילים לרצוח כבר אי אפשר להפסיק. סיוטי שואה מתערבבים בקומדיה שחורה של טעויות; מחזות אימה וזוועה גרוטסקיים בהשראת "החטא ועונשו" (שממנו אפשר להעתיק חופשי, כי ממילא אף אחד לא הצליח לקרוא את כולו) מציפים את הפרקים המאוחרים, והעונש על החטא הזה הוא בעצם בידור להמונים, כמו תלייה בכיכר בימי הביניים, כמו נטפליקס של ימינו. אז למי שייך הסיפור, לזה שחווה אותו או לזה שכתב אותו, ומי מהם חייב למות? ואולי זה בכלל לא העניין - הקורבן האמיתי כאן הוא הספרות עצמה, שגוועת אט אט ולאיש לא אכפת.