הנישואין של איימי ועומר, הורים לשניים, לא עלו יפה. עומר, מרצה לפסיכולוגיה במכללה, עזב את הבית והכיר את קארין, עוזרת גננת, שהיא בדיוק ההפך מאיימי - קלילה, מגניבה, ובעיקר צעירה ממנו ב-15 שנים, והיא גורמת לו להרגיש לפעמים צעיר ומגניב בעצמו. כך נפתח " מה שאינך רואה", המותחן החדש של דריה מעוז המעולה, ש"חתול שחור" שלה דגדג את קצות עצבינו בדיוק במקומות הנכונים. הסדרי הראייה קשיחים למדי, עומר נמצא עם הילדים הרבה וקארין לא אוהבת את זה, אבל מחליטה שהוא שווה את המאמץ. אולי מבוגר ממנה וקצת נמוך, אבל איש טוב באמת, מסודר, ואוהב אותה מכל הלב, לא כמו הדושים התל אביבים האלה שהיא מסתובבת איתם ברגיל. איימי, לעומתה, נחושה להחזיר את עומר אליה ויהי מה. היא מפתה אותו, משדלת אותו להישאר, משתמשת במגוון קסמיה, ויש לה הרבה כאלה. איימי היא האישה המושלמת, לכאורה. מעוז עוברת בין הדמויות בקלילות, בפרקים קצרים, מעמיקה אל תוך נבכי נפשותיהן בכל סיבוב ומסיטה אותן למסלול התנגשות בלתי נמנע. חוכמת הרחוב הערמומית של קארין, האיפוק וחוש האחריות של עומר, השבריריות והאלימות הכבושה של איימי. עוד ועוד רבדי נפש מתגלים בתנועה מתמדת, במבנה יפהפה.

הבעל של שתינו/ גריר הנדריקס, שרה פקנאן

אלגנטי וזורם.

מעוז יוצרת משחק מתוחכם בתוך הנוסחה השגורה של המותחן הפסיכולוגי, חוצבת בה פרצות ומעקפים, מצליחה להפתיע שוב ושוב, וממגנטת אותנו אל הסיפור הזה, שלכאורה עוסק באנשים הכי רגילים, אבל בעצם אין דבר כזה, אנשים רגילים. בתוך כל אחד ואחת מאיתנו מסתתרת מפלצת, שתתקוף כדי להשיג את שלה.

מעוז היא מאסטר של איפיון דמויות. לכל צלע במשולש הקטלני שלה יש שפה משלו ועולם משלו, שמונע בעדינות לעבר התנגשות עם שני העולמות האחרים. העברית החדשה אפופת הסלנג המדויק של קארין; הלשון הנקייה והכמעט אקדמית של עומר; האנגליזמים השתולים בדיבור ההיבריש של איימי; השפה היא מי שאתה, ואצל מעוז היא הדרך שבה נחשפות השריטות והטראומות העמוקות שלך.

תראו, זה נורא מלחיץ.

שלומי, הפסיכולוג/ יועץ הורות של איימי ועומר, שהוא בעצם סוכן כפול שתול של קארין. כשאומרים שכל המטפלים קצת שרוטים בעצמם, מתכוונים בדיוק לטיפוס המוזר הזה.

אישה גרושה, כמה מוצלחת היא כבר יכולה להיות? בעלה, האיש שמכיר אותה הכי טוב, בחר לעזוב אותה, וזה אומר משהו עליה.

זה לא איפה, זה מתי - תל אביב של תקופת סגרי הקורונה, שמשחקת תפקיד מרכזי ומוטרף לגמרי בעלילה.

ברור. מעוז היא מאסטרית מתח מקומית. אין לנו מספיק כאלה.

מעוז יצרה דמויות שצריך להגביר רק במעלה אחת את התכונות הטבעיות והמולדות שלהן, כדי להגיע לפיצוץ: הדיכאון והזעם של איימי, האינסטינקטים החייתיים הישרדותיים של קארין – צריך להוסיף לכל זה רק את המאבק על נשמתו של עומר, ואת הטירוף והכאוס של תקופת הקורונה, ושערי הגיהינום נפתחים מאליהם. זו שאולי תידבק ולא תיכנס לבידוד, זו שתיכנס לאטרף של סטריליזציה וחיטוי, ובאמצע גבר אבוד ומבולבל במשבר אמצע החיים, הנתון למזימות אפלות שהוא כלל לא מודע להן. ואז, כשפרצופם האמיתי של הגיבורים מתגלה מתחת למסכות החברתיות, כשהאיד מרים את ראשו המכוער ומתגבר על האגו והסופר-אגו, מעוז מטיחה אותם בעוצמה לתוך סופה של טירוף ורוע. זה לא היה יכול להיגמר אחרת.