היא יוצאת מאשפוז באיכילוב אחרי ניתוח חירום שבו הוסר חלק מהמעי הדק שלה. כל גופה כואב והגרוש שלה (שהיא קוראת לו "המותר") אוסף אותה לביתה וגם נשאר איתה לתקופת ההחלמה. בתה החיילת נמצאת בצבא, החתול שלה קצת עוין, והאקס מכרכר סביבה כשצריך ומניח לה לנפשה רוב הזמן. מילים מילים מסתחררות בה, חלק מהן נוצרו בעזרתה, בתוקף תפקידה כנציבת פניות הציבור באקדמיה ללשון העברית (מלקטת בפקום פינצטה, למשל, שעליה גאוותה), אבל יש שם גם מילים אחרות, פחות נעימות, מילים של חרדה ומצוקה, של גוף דואב ונשמה מעונה, של התמודדות עם מה שהחיים מזמנים עכשיו לדינה קליין, גיבורת "פומלו" המאתגר של ורד זינגר. היא טובה בחיבור הזה, שבין גוף לנפש, גם כשהאחד בוגד באחר.

אני כאן אני כאן אני כאן/ מגי אופארל

העברית קלה, הסיפור כבד.

אבל גם בגוף המיוסר, המסורבל הזה, מתגלים עדיין עקבות אחרונים של תשוקה, כאילו הוא תובע את עלבונו. בתוך מצבה העגום, בתוך הסבל המתמשך, דינה משתוקקת למגע. על זוגיות כבר ויתרה מזמן, אבל לא היה אכפת לה לחוש חום או חיבוק, כשאט אט היא מוותרת גם על האפשרות הקלושה הזו, ומסתגלת בלית ברירה למערכת היחסים המוזרה עם הלשעבר הזה, סהר, כשברוב בהמן היא כועסת עליו או נגעלת ממנו, אבל הוא לא מפסיק לדאוג לה בדרכו המשונה. סהר ממשיך לגור בביתה של דינה עד יעבור זעם, מבשל, מכבס, אפילו כועס כשהיא יוצאת בלי להודיע. זינגר מנסחת מעין מודל זוגיות הורי שכזה, שמחליף את ברית הנישואין הנושנה ויש להודות – מוצלח הרבה יותר ממנה. האקסיומה שחשוב לדעת עם מי להתחתן אבל חשוב הרבה יותר לדעת ממי להתגרש – מעולם לא היתה מדויקת יותר.

יש רק שני דברים שמצליחים לעורר בדינה סוג של חדווה או אפילו אושר – בתה האהובה נויה, והשפה העברית. דינה לוקחת את תפקידה באקדמיה ברצינות תהומית ובהתלהבות עצומה. היא מציעה ללא הפסקה חלופות עבריות למילים לועזיות, חלקן תמוהות ממש ("מעי" במקום שטרודל בכתובת האימייל? זה כנראה קשור למצבה הרפואי). אבל ככל שהעלילה (סוג של) מתקדמת, האהבה לעברית פוחתת ומתכווצת למעין נוקדנות מרירה. פומלו, למשל, הוא שמה האמיתי של הפומלה, פרי שמתברר כי הוא ממין זכר. הו, הטרחנות. כדי למצוא רגעים של אושר עליה לחזור לעבר הרחוק ולילדות לצד אחיה האהוב, כיום איש משפחה סאחי ומשמים ממודיעין. אך אל דאגה, גם בילדות הזו תתגלה לבסוף טראומה מודחקת. ורד זינגר לא עושה הנחות.

זה באמת קשה, כואב, עצוב ומדכא מוות.

אביה של דינה, ניצול שואה ואבי אבות הסיוטים, עם האח, דודה של דינה, שזכה לשם החיבה "האורגניזם הדפקטיבי". פלא שהיא כה דפוקה?

"אחר כך חלמה על עוד ילד, אבל כנראה לא חלמה מספיק חזק, וכך גם בעניין הזוגיות. האם לא חלמה כראוי בגלל ראש מלא בדאגות? ואולי דאגות הן טיוטה לחלומות".

מזרח תל אביב, אזור ספר אורבני מקסים/ מכוער, כדרכם של רובעים כאלה, ואולי המקום האחרון בעיר שעדיין ניתן למצוא בו דירת קרקע עם גינה זעירה.

כן. בתקווה לשיפור, אפילו מינורי, במצב הרוח.

אט אט מתחיל מצבה הפיזי הרעוע של דינה להשפיע גם על מצבה המנטלי, ומוחה נודד בין ערות לחלום להזייה. היא נתקלת שוב ושוב בקירות ביתה כי מוחה מרגיש שהוא לא נמצא במקום הנכון, לא מוצאת את מתגי החשמל ומעלה מהעבר פוביה מוזרה מעצי ברוש. הצוצלת שבחצר מדברת אליה וחוזרת שוב ושוב על המנטרה "מה שהיה הוא שיהיה, מה שיהיה הוא שהיה". מה שנכון. ואל העלילה המיוסרת מלכתחילה נוסף נדבר מבעית של אימה טהורה. מילא שהגוף בוגד בך, אבל כשגם המוח מצטרף אליו, מה בעצם נשאר?