ביקורת מזוית אחרת
רן בן-נון
לא מותחן, לא רומנטי, לא קומי, אבל גם וגם וגם
תקציר מנהלים
תקופה. ככה היא קוראת לזה, במובן של פרק חיים שבו הדברים פחות מסתדרים לטובתך. אבל בינה לבינה, זוהרה מודה שחייה כולם הם מעין תקופה כזו – פשוט לא הולך לה. גיבורת "איפה את בקיץ" המבריק של נטע חוטר, בת 40, גרושה שנתיים, עובדת בחנות ספרי ילדים ונוער משומשים ברמת-גן, עיר מגוריה, אחרי שעזבה את הלימודים באמצע וגם לא הצליחה לכתוב, כפי שתמיד רצתה. אז היא פשוט כאן, מעבירה את הזמן. תקופה. זה נראה די סטנדרטי, רק שהפרק הראשון של הספר מוקדש לגסיסה הממושכת של ברנש שמוטל בקומת הקרקע בבניין שבו גרה זוהרה. אבל זה לא מותחן, וגם לא בדיוק סיפור אהבה, ואפילו לא קומדיה, יש בו הכול אבל זה הכול בסגנונה הייחודי של חוטר, שזה אומר שבכל כמה משפטים צצה איזו אמירה מדויקת שמפלחת את חיינו כישראלים וכבני אדם בדיוק כחוט השערה, ומעלה גיחוך בלתי-רצוני או לרוב חיוך עקום: לעזאזל, זה כל כך נכון, איך היא עושה את זה.
כמו מה זה
פינלי דונובן מחסלת/ אל קוזימנו
קל/כבד?
קל ומשגע.
למה כן?
"איפה את בקיץ" הוא ספר אסטרוגני במובהק ונטול טסטוסטרון כמעט לחלוטין. הנוכחות הגברית המרכזית בו מאיימת ומסתורית – השכן הנורא מקומת המרתף, זה שגוסס בפרק הראשון ולא ברור מי רצח אותו. הנשים, לעומת זאת, הן כולן פאר היצירה. יערה, החברה עורכת הדין המוצלחת של זוהרה; ליה, השכנה העצבנית והמתוחכמת שמעדיפה בצדק רב חברת נשים; שרונה, השכנה הרוחניקית שמתמודדת על טיפולי פוריות מפרכים; תמרה, המטפלת הזוגית/ קואצ'רית/ דיאטנית חדת-הבחנה; וגם אנה, הילדה הקטנה שמסתובבת משום מה אצל זוהרה בחנות ומפזרת תובנות קיומיות עגומות. גבר שקורא את הספר הזה מרגיש כאילו קיבל הצצה נדירה אל מעיין חוכמה סודי מבעבע, שלא בטוח שמותר לו לשהות בו, אבל היה פתוח, אז למה לא להכנס? בטח נלמד משהו, נקבל איזו תובנה על כמה אנחנו אידיוטים מרוכזים בעצמם.
למה גם כן?
אז זוהרה, ליאה ושרונה שטופות תאוות נקמה: את זוהרה השכן כמעט אנס בדייט שגוי, לשרונה הוא גרם טראומה שבעקבותיה חוותה הפלה ומאז לא הצליחה להיכנס להריון, ולליה הוא רצח את הכלב שהכי אהבה. האם שלושתן הביאו לגסיסתו המתמשכת, אולי, אבל זה בכלל לא הנושא, כי בינתיים באמצעות תמרה המטפלת חוטר מציעה ניתוח מבריק באופן מעורר השתאות, של מערכות יחסים מודרניות והדרכים לשרוד אותן ביחד או לחוד.
למה לא?
לא בפעם הראשונה אצל חוטר, החלק המותחני של הספר פחות טוב בהרבה מחלקו הראשון וההגיגני יותר, ובינינו, גם קצת מופרך.
דמות לקחת
ללי, אמה של הילדה אנה, כולה עצבות חרדה אך גם אומץ ותקווה. כמו כל הדמויות הנהדרות בספר הזה, גם היא מורכבת, עמוקה, חידתית ומעוררת השראה.
משפט לקחת
"את חיה את החיים שלך, הם פשוט לא בהכרח מה שרצית. את מבינה? אבל את לא בנתק, את נמצאת בתוך הסיטואציה. להיות קרובות אל עצמנו זה לא קל, אבל זה המקום היחידי שאפשר להתחיל ממנו. החיים שלך התמוטטו, אבל הם שלך. אלה החיים המחורבנים שלך, איזה יופי".
איפה קוראים?
רמת גן. עיר הקודש, עיר הנצח. האחת והיחידה. מטונפת, עלובה, מרוטה, אבל אין מקום אחר, פשוט אין.
נחזור לעוד?
כן. כל ספר של נטע חוטר הוא פנינה זוהרת. שלא תפסיק לעולם.
השורה האחרונה
בנדיבות לא הכי מציאותית, חוטר שולחת את זוהרה הכבויה שלה לשני רומנים מקבילים, האחד צפוי ומהוגן והאחר פרוע ומלהיב, כשהבחירה די מובנת מאליה. את תמיד יכולה לגלות את עצמך מחדש באמצע החיים, יש למה לחכות. בספר כל כך ציני ומרושע, האופטימיות הזו נוחתת עלינו כסטירה מצלצלת, קריאת השכמה, תתעוררו על החיים שלכם לפני שיהיה מאוחר מדי. ורק אז, בחלקו השני של הספר, מתחיל המותחן האמיתי. מי רצחה את השכן מלמטה? האמת, למי בכלל אכפת?