הם היו ביחד שנתיים וחצי, ואז, שבוע אחרי שנפרד ממנה בשדה התעופה, כי היא נסעה ללימודי דוקטורט באוסטרליה והוא נשאר עם הסטארט-אפ שלו בניו יורק - הוא נתקל בה בסניף של סטארבקס באיסט־וילג'. האם זאת באמת היא, או הכפילה שלה מיקום מקביל? מה שבטוח, כבר ב'עולם ללא מוטות סלפי', הסיפור הראשון באוטוקורקט, קובץ הסיפורים החדש של אתגר קרת, אפשר לחוש את המגע המעודן של המאסטר – שנון, ממזרי, מפתיע, מקורי, קצת מטורף ומשאיר אותנו עם איזו תובנה קיומית על החיים, שעד לאותו רגע לא חשבנו עליה בעצמנו. וככה זה ממשיך.

פתח גדול מלמטה/ אסתר פלד

במשקל קרת - כאילו קליל, אבל בעצם ממש לא.

קרת מתמקד במערכות יחסים בעולם המודרני, ואפילו העתידני, שבו לא רק שאנו יכולים לבחור לנו זוגיות בטינדר, אלא גם לשלוט ב"הגדרות" של בן/ת הזוג הנבחר. ומה יוצא לנו מזה? אנשים הם עדיין אנשים – קטנוניים, אגואיסטים, עסוקים בעצמם, לא יודעים מה הם רוצים, קבורים עמוק בתוך הפוזה שלהם וכל כל, כל כך בודדים. הבדידות בסיפוריו החדשים של קרת זועקת לשמים יותר מתמיד; זו בדידות בהמון, שכל האינטראקציות החברתיות הווירטואליות והממשיות למיניהן לא מצליחות אפילו לדגדג. המחקרים העדכניים מנסים לומר לנו שבדידות היא בעצם "לבדיות" ואולי דווקא טוב היות האדם לבדו – אצל קרת זו עדיין אותה בדידות, והיא פשוט איומה.

סיפורי "אוטוקורקט" מעמיקים לתאר את הייאוש הקיומי והסתמיות של החיים במאה ה-21: תעשו ילדים או לא, תצליחו בהייטק או תיכשלו, תברחו לחו"ל או תישארו כאן, תביעו את דעתכם או תשמרו אותה לעצמכם – הכל סתם, הכל חארטה, הכל ריק ממשמעות; אפילו האהבה חולפת לתוך ענן של דמנציה, דבר לא נשאר ממנה. אין לנו היסטוריה, לא מורשת, אין תובנה וגם לא הארה. סתם הולכים מעפר לעפר כמו כולם, ובדרך מקללים. אבל איכשהו, כל זה די משעשע, ואולי זה המסר האמיתי של אתגר קרת: אל תקחו את עצמכם כל כך ברצינות, חברים, הכל שטויות.

זה כל כך משאיר טעם של עוד.

דמות הסופר, שחברים מבקשים ממנו לכתוב כתובת למצבה של חבר שהלך לעולמו בטרם עת, והוא פשוט לא מסוגל. הכי אישי שלו בקובץ.

"אם חוויה היא מלבוש, אז זיכרון הוא הבגד אחרי שכובס שוב ושוב לא לפי ההוראות: הצבעים שלו דהו, המידה התכווצה לגמרי, והריח המקורי, הנוסטלגי, של אותו פריט לבוש הפך מזמן לריח הסחלבים המלאכותי של מרכך הכביסה".

תל אביב, ניו יורק והסביבה. במקום בו מרגישים הכי הרבה ניכור אורבני.

אין ברירה. אתגר קרת הוא כבר חלק בלתי נפרד מהדי-אן-איי הקולקטיבי שלנו.

החמלה בסיפוריו של קרת טמונה עמוק מתחת לשכבות של אימה, ציניות וניכור. היא מונחת על הומור ממזרי שכמו אומר לנו: חייכו, החיים מסריחים. אנחנו בסך הכל פסיק חסר משמעות, זעיר וחולף בתוך התמונה הקוסמית הגדולה. כל מה שנותר לנו זה לצאת לרגע מתוך עצמנו, להביט בנו מבחוץ ולראות את הטרגדיה, הפארסה, האירוניה והטירוף המוחלט שבקיום האנושי. זו הדרך היחידה לשרוד. ואגב, האוטוקורקט? הוא על החיים עצמם – וגם הוא תמיד מזייף, ובסוף רק ה-AI נשאר לכבות את האור.