עירא רקובר עד לתקרית ירי. הוא מסייע לטפל בפצוע ומחליט להתמסר לצרכיו. מיכאל, הפצוע, מבקש לראות את סבטש קרובת משפחתו בפעם האחרונה. עירא יוצא למסע ובדרך פוגש באופן אקראי דמויות שונות המחברות אותו למשימתו ובמקביל לעברו. האם יצליח במשימתו? איזה אדם ייצא ממנה ומה יגלה על עצמו ועל מפגשיו? יצירה הכתובה בפרקים קצרים, בקצב מהיר וקולח ותוך שזירה של תמונות, ריחות וטעמים באופן פיוטי וסימבולי. המחברת מובילה את הדמויות והעלילה תוך חיבור עבר להווה ושלל דמויות השזורות זו בזו בתפירה עדינה ומתוחכמת, קלה להבנה ומעקב.

המנהרה של א. ב. יהושע פוגש את אל תגידי לילה של עמוס עוז.

כמו מרגריטה צוננת ביום חם - קלה ומתוחכמת כאחד.

מעטים הם הטקסטים המצליחים להיות פיוטיים באופן כזה שכל משפט מונח במחשבה, כך שיוליך אותנו במשעולי הפסקה, דרך ואדיות העלילה ועד לפסגות ההתרחשות בתחושה של התעלות, אך חף מפומפוזיות ומיומרה. מסוג הספרים שאתה מודה למחברת שנאותה לאפשר לך להיחשף לטקסט ואתה מבקש לטרוף אותו בבת אחת מבלי שיגמר.

הדמויות ומיקומן. לבנות דמות באופן מדויק משמע לתת לה את הנוכחות הנכונה מבלי להיות סטריאוטיפית ומוגזמת. לבנות מכלול שלם של דמויות שלכל אחת סימבוליות ותדר עם אחרת, זו אמנות לשמה. להציב את הדמויות במערכת יחסי גומלין סימטרית, זו מלאכת מחשבת של ממש.

התחלה קצת קשה. המחברת מטילה את הקורא לקלחת של התרחשויות תוך שימוש בציטוטים ליריים, יש לקרוא כ-30 עמודים כדי לצלוח את מבנה העלילה עד שנשאבים לסיפור. בעולם של הפרעות קשב וריכוז זה עשוי להיות מסוכן, משום שהמשמעות עלולה להיות ויתור על הספר, וזה יהיה חבל.

מיכאל. דמות שסבלה סבל רב וידעה תלאות שואה, אך ידעה גם לפגוע - ואולי דווקא משום שסבל. דמות שלכאורה מתבקש לא לאהוב, אך יחד עם זאת ניתן לסלוח לה ולגלות כלפיה אמפטיה, וכשזה קורה ישנה תחושה של חוסר נוחות, אך בד בבד גירוי אינטלקטואלי.

"הסודות הקטנים האלו שאנחנו זקוקים להם בשביל ההנאה, לסודות הגדולים אנחנו כפותים בשלשלאות ברזל עד יום מותנו".

בבקתה מבודדת בערבה המשקיפה אל הישימון, עם בקבוק רוזה מקורר בעונת מעבר.

אפרת נוה חייבת לקוראים שלה עוד מהדבר הזה שהיא מפליאה כל כך לעשות. וכשהיא תתרגם זמן למילים, נחזור גם נחזור.

בזמן שיוצאים אינספור ספרים ולכל אחד צורך לכתוב, דחף להיקרא וחובה להיות חלק מהשיח, צריך להתעכב שבעתיים על ספר זה. לדלג על הכריכה היפה אך המשווה מראה כבד, לצלוח את העמודים הראשונים, ולהתחבר לעלילה. ורק אז להאט את הקצב, ממש עד לדופק שישים בכדי למולל ממש את המילים. כמו שאמר פול אוסטר ״אני קורא לאט וכותב עוד יותר לאט כי כל פיסקה חייבת להחזיק כאילו היתה שורה בשיר, כזו שיש לה משקל מדויק״. ככה צריך לקרוא את פיקדון עיניך ורק אז יפתחו לך המרחבים של היצירה על כל צורותיה, גווניה ויופיה ובסוף המסע תגלו שזה לא רק ספר מהנה.