מטי, 48, פרסומאי תל אביבי טיפוסי, מסרב להשתתף במשימת פרסום גרילה מטופשת שמתקיימת במשרדו ומושלך אחר כבוד מעבודתו. לאחר כמה ניסיונות רפים למצוא עבודה וסיבוב שנור נואש אצל אמו הקשישה, מטי מחליט לעקור לצפון, למצפה גזם, שם גר חברו מתקופת הלימודים עמוס עם אשתו שרון. מתי מתנחל ביחידת הדיור הסמוכה לביתם של בני הזוג, המיועדת להפוך לצימר. הימים הם ימי מתיחות בטחונית יחסית ומתי מבטיח שזה רק לשבועיים שלושה, אך בפועל משתקע במקום ללא הגבלת זמן והופך עצמו למטרד ממשי. הציניות התל אביבית השחוקה שבה מתי מתייחס לרוחניקיות הטיפוסית של בני המקום, הופכת אותו לפגע בלתי נסבל, המאתגר את סבלנותם עד לקצה. וזהו "פרזיט", הרומן הראשון והשנון עד מאוד של בועז יזרעאלי.

שנת המנוחה והמרגוע שלי/ אוטסה מושפג

קליל ואכזרי.

במפגש בין הסרקזם התל אביבית הרעיל של מטי לבין הכפריות הפלגמטית של מארחיו – הטובים מנצחים, לפחות בהתחלה. ככל שהעניינים מתקדמים אנו מתעבים את הפרזיט על התנהגויותיו הנלוזות, ולבנו יוצא אל האנשים הישרים ותמימי הדרך האלה שאיתרע מזלם ונפלו בתרמיתו הנכלולית. גיבורנו הוא לא יותר מאשר עלוקה מהסוג הגרוע ביותר, תולעת נצלנית, כפוית טובה, שאינה יודעת להעריך שום דבר על פני האדמה היפה הזאת. יזרעאלי אף מרבה לעשות ומקשט את התנהגותו של מטי בשלל הפרעות ומנהגים טפיליים שמבאישים את ריחו – מילולית ומטפורית – למרחקים, ומעבירים בנו מיאוס וגועל. הוא פשוט טיפוס דוחה.

אך ככל שהמצב הולך ומידרדר בספירלה איטית לעבר איזה סוף כמעט ידוע מראש – הדמויות הופכות ליותר ויותר נלעגות ואף נתעבות. הסאחיות המעצבנת של הדובונים הצפוניים גרועה בעצם לא פחות מההתנשאות האפרורית של העכברוש התל אביבי המצוי, אבל בתוך כל הניהיליזם המהודק הזה של יזרעאלי טמון גרעין רעיוני מסקרן ומעניין הנקרא בפשטות אצולת הפנאי: ככל שעולמנו הולך ומתקדם והטכנולוגיה משתכללת, צריך פחות ופחות עבודה אנושית, כך שבעתיד הקרוב מאוד יהיה לנו הרבה 'מטי-ם' כאלה שלא עושים כלום, רק מהרהרים, והמדינה – בטח לא ישראל האכזרית - של ימינו תצטרך לדאוג לרווחתם או לפחות לקיומם. אכן חזון פוסט-קפ שיש להרהר בו ממש כמו מתי עצמו ברגעים הטובים והמאוד בודדים שלו.

די לא נעים לקרוא ספר שלא אוהבים בו אף אחת מהדמויות, אפילו לא קצת, במיוחד כשיזרעאלי מעלה פה ושם את רף האיכס לרמות מזעזעות בעליל.

עמוס, המארח, איש חמוד וטיפה איטי, שממש לא מגיעה לו ההתעללות שממיט עליו חברו הטוב לשעבר.

מטי חונך מילדות להביא תועלת. זה היה ערך מרכזי, אולי יחיד, שהשתדלו הוריו להקנות לו. וחינוך, כידוע, זה לא משהו שעוזב אותך. מי שחונך היטב להביא תועלת, אך טבעי שבבגרותו יאמין באמונה שלמה שאין בו שום תועלת. כמו בפעמים קודמות שנתקף במחשבה הזאת, פניו קדרו ונפשו שחה. אחרי זמן מה נרגע והתנחם בידיעה שגם שאר בני האדם, ברובם המכריע, אינם מביאים תועלת לאיש.

מתי כבר נוכל לחזור לצימרים היפים בצפון?

טוב שיזרעאלי השתדרג מסיפורים קצרים לרומן באורך מלא. שימשיך ככה.

מעבר לכל, יש תחושה אחת שמרחפת מעל ההתרחשויות בפרזיט, והיא כאילו שייכת רק למטי, אך בעצם מעיבה על דור שלם, על מדינה שלמה, על המציאות בכלל. וזהו הדיכאון, דיכאון קיומי, עמוק, צורב ומאכל-כל. אנחנו יכולים לנסות לחפות עליו בציניות וניהיליזם, אבל דבר לא יעזור – מעל החיים האלה שורה ערפל כבד שלא ניתן להתעלם ממנו, עצב אינסופי שתמיד נמצא שם, מחכה לגרור את כולנו אל התהום.