בכל שנה באמצע אוגוסט, בשיא החום, אנה מפליגה במעבורת אל האי שבו טמונה אמה ומניחה זר פרחים רענן על קברה. היא מתאכסנת במלון ישן ומרופט ומרשה לעצמה לילה אחד של תשוקה עם גבר זר. היא כבר בת 46, אחרי 27 שנות נישואים מאושרים ושני ילדים מוצלחים, וזו החריגה הבודדה שלה מהמסגרת הנוחה של החיים הבורגניים, המסודרים והשלווים. אבל האם מה שקורה על האי אכן נשאר על האי? אנה מגלה שאדוות אותו לילה פראי מגיעות לחיי היומיום שלה בדרכים מאוד לא צפויות, וכל זה נכתב בקסם הספרותי הידוע של גאון הספרות הקולומביאני המנוח גבריאל גרסיה מרקס, בנובלה ניפגש באוגוסט, שנמצאה בעזבונו על ידי בניו ויצאה לאור כעשור אחרי מותו.

היכן היית בלילה/ קלאריס ליספקטור

עסיסי ונהדר.

מרקס מלווה את אנה במסעותיה אל האי שנה אחר שנה, בין חוויות של חיבור שמיימי לבין שעות של החמצה מרה ואכזבה צורבת, ובאמצע, כל מה שנקרא החיים, עם הבעל מנהל הקונסרבטוריון שכעת היא חושדת שאולי גם לו יש עניינים משלו, ועם הבת שהחליטה להפוך לנזירה ועד אז מנהלת רומן מוזר עם מוזיקאי ג'אז סקסי.

ובתוך כך, מרקס משגר אלינו קריצה מעבר לגבה של הגיבורה הבורגנית הקטנה פורקת העול, עם החיים העשויים מגירות-מגירות בין מוזיקה קלאסית ליצירות מופת ספרותיות (באחד הלילות באי היא קוראת את דרקולה הקלאסי של בראם סטוקר ואכן כמעט נטבחת על ידי טיפוס תמהוני דמוי ערפד). החיים זה לא מגירות, אומר מרקס, הכול נוגע בהכול, מלוכלך, מזוהם. את לא יכולה לכבול את היצרים שלך, לשחרר אותם רק פעם בשנה ולצפות שהכול יישאר אותו הדבר – משהו חייב להתקלקל.

אז זהו? לא יהיו עוד ספרים חדשים של גבריאל גרסיה מרקס?

הגבר הראשון, שמצליח להעליב את אנה באופן הכי עמוק, קשה וכואב שאפשר. אין מה לעשות, חברות - גם הבחור הכי חמוד הוא בעצם דוש בלתי הפיך.

כאשר אישה אומרת את המילה האחרונה שלה, כל מילה נוספת תהיה מיותרת.

תנו לנו אי קאריבי בודד עם מלון ישן ומרופט עכשיו ברגע זה בבקשה.

זה כנראה תלוי בעיקר בבניו של הגאון המנוח.

לאן ייקח הגורל את אנה? מה אם תפגוש על האי את גבר החלומות ותרצה לחזור אליו גם בשנה שאחרי? ומה אם תפגוש בעיר, בחיים הרגילים, את אחד הגברים שאיתם חגגה במלון שעל האי? ואם כבר הולכים כול כך רחוק – מהי הסיבה האמיתית לכך שאימה ביקשה להיקבר דווקא שם? כל זה מאוד מעניין כמובן, אבל מתחת לפני הדברים בוערת על אש קטנה שאלה הרבה יותר מהותית ועמוקה – האם מגיע זמן שבו את אמורה לוותר על רגשותייך ולהשלים עם המוות הקרב? האם האהבה היא מחלה שיש להיגמל ממנה, או שכדאי להילחם עליה בכל מחיר? מתי כבר אפשר לשחרר ופשוט להרשות לעצמנו לעזוב ולגווע? והאם מגיע שלב שבו התשוקה מתחילה להפריע לנו בחיים או שאולי אלה דווקא החיים שמפריעים לתשוקה.