החדר הצפוני נקרא החדר של הרווקות ואילו החדר הדרומי הוא החדר של הכלות, ושניהם מרכיבים דירה שכורה תל אביבית סטנדרטית. הדיירת הוותיקה בדירה נמצאת בחדר הדרומי הממוזג עם המרפסת וכשהיא מוצאת את בחיר ליבה ועוזבת את הדירה בדרכה אל האושר – עוברת לשם הדיירת החדשה-יחסית, שעד לאותה עת התגוררה בחדר הצפוני, הקודר והלוהט. תמר בת ה-23, גיבורת החדר הדרומי שובה הלב של אדווה בולה, סבורה שתיתקע כל חייה בחדר הצפוני ולא תגיע אל הדרומי לעולם, אבל גם כשהשותפה המבאסת שלה עוזבת סוף סוף ותמר עוברת אל החדר הנחשק, לא מסתמן שהיא תצעד ממנו ישר אל החופה. הדרך שלה שונה לגמרי, מאוד מסובכת והעיקר – מסופרת היטב. תמר נמצאת במערכת יחסים עם גבר בשם ארי, המבוגר ממנה ב-13 שנים ונשוי לזמרת מפורסמת למדי שהוא תמיד נמצא בצילה, כי הוא בסך הכול תאורן בתיאטרון. אבל לתמר לא אכפת. לראשונה בחייה היא מרגישה אהובה ומושכת, כאילו הלבנה שתמיד שכנה בתוך נשמתה בגלל החינוך הנוקשה של אימה הביקורתית – הוסרה סוף סוף והיא יוצאת לחופשי. האמת? לא ממש.

רווקים ואלמנות/ ירמי פינקוס

מדויק על המילימטר ממש.

זוהי זוגיות, אם בכלל אפשר לקרוא לה ככה, מאוד לא בריאה, מעין און-אוף מתמשך ומפרך, כשארי קופץ לבקר אצלה מתי שמתחשק לו ותמר בעצם לא קיימת. בולה יצרה דמות נשית תלותית ותלושה שניזונה בעיקר מחיזוקים חיצוניים, ברייה אנטי פמיניסטית כמעט בהתרסה – יפה, לא מעריכה את עצמה, בוחנת את דמותה רק בעיני אחרים, אובייקט של תשוקה ותו לא.

סגנון הכתיבה הרזה והמהודק של בולה מתאים לדמותה של תמר ככפפה ליד דקיקה. הדברים החשובים באמת – המשך הרומן למרות שארי חזר לכאורה לאשתו, ההיריון הלא מתוכנן – כול אלה מסופרים כבדרך אגב, בשולי הדברים, בקצוות המשפטים. בולה כמו אומרת לנו עזבו, אני/ תמר פחות חשובה, מה שחשוב פה באמת הוא רק הסיפור. זו נשיות ששמה את עצמה בצד, שכאילו נועדה לשרת גבר, אבל דווקא כאן מתגלה כוחה – כשהיא גורמת לנו להיות מודעים לחולשתה בעולם פטריארכלי רעיל שכולו כוחניות ודיכוי.

לתמר יש בוסית, בעלת בית הקפה שבו היא ממלצרת, שהופכת לרול-מודל שלה, זו שהיא הכי רוצה להיות אישה כמוה, רק שלא ברור בדיוק למה, כי החלק הזה של הסיפור קצת רופף.

אמא של תמר היא מופת של אישיות פולנית, שמנהלת מאבקים אינסופיים עם בעלה ועם בנותיה, אף פעם לא מרוצה, תמיד מרגישה קצת מקופחת, ועל כל עזרה שלה בגידול הנכד מוצמד תג מחיר גבוה. כשבולה מתארת את הדינמיקה הרעילה בין תמר, אימה ואחותה, הכתיבה שלה מתעלה על עצמה לגבהים חדשים של איפוק וזעם כבוש.

יש לאימהות מזל גדול שהן נדרשות לטפל בילדים שלהן. להרים בובה, לחלוץ שד, להחליף חיתול. אלמלא נדרשנו לפעולות הפשוטות האלה, אלמלא התינוקות שלנו ששמרו עלינו, היינו אומללות יותר.

דירה שכורה בלב תל אביב. אין שום אפשרות אחרת.

ברור. בולה הופכת לנגד עינינו לכותבת משמעותית ורבת נוכחות.

בדרכו המינימליסטית והצנועה – אך דווקא לכן רבת עוצמה, החדר הדרומי הוא סיפור מסע נפשי. זו דרכה של אישה שהתרגלה לבחון עצמה רק בעיני אחרים ולהשתוקק תמיד לאישור הסביבה כאסקופה נדרסת. לאורך העלילה היא מוצאת את מקומה בעולם, מנכיחה את עצמה, עומדת על שלה, מתעקשת, מדברת, קיימת. זה מסע של נשמה הנאבקת על הייחודיות שלה ועל זכותה להיות. גם אם בהתחלה זה מלאכותי – ההתעקשות להיות עם גבר אחר למרות האהבה לארי – תמר נחושה לחצוב את דרכה אל הגאולה כאם, כאישה, כאדם.