נורית זרחי האגדית, הכותבת שיש המכנים אותה בתואר המדויק "האישה החכמה בכל היקומים", מעתירה עלינו מקבץ חדש של הגיגים וסיפורונים למבוגרים, "כישרון לציפייה", ולנו לא נותר אלא להתייצב ולתת להם לנשור עלינו כפתיתי שלג ספרותיים – קצת דומים, קצת שונים זה מזה, וכל אחד מהם יחיד, מיוחד ופשוט יפהפה. אין קץ למקוריות ולעוצמת הדמיון שלה. אחת הגיבורות, למשל, היא נערת האשפה בארמון המלוכה הבריטי, שמתעניינת אצל וואליס סימפסון אם זה לא העמיס עליה יותר מדי ציפייה בלתי אפשרית כשהנסיך אדוארד ויתר על כס המלוכה כדי להינשא לה; הטרדה מינית מצד נהג משאית מזוהם מקבלת טוויסט תת מודע ומופרע לחלוטין, כשאפילו יגאל עמיר המשוקץ קופץ לביקור מאוד בלתי צפוי. כל מה שציפינו לקבל מזקנת השבט, וקצת יותר.

פתח גדול מלמטה/ אסתר פלד

פחות קל מהנראה לעין.

ואז היא מנסה לרכוש כפר איטלקי נידח ונטוש, המאוכלס בחדי קרן, או אולי דווקא חרפושיות, תוך שהיא מהרהרת על הזקנה והתחושה שנותרה מחוץ למעגל החיים. מצד אחד, היא מגחכת על הטענה שהגיל השלישי מביא אתו חוכמה כלשהי ומרגישה מטופשת מול נכדיה הטכנולוגיים, ומצד שני, חושב לעצמו הקורא, היי, זוהי נורית זרחי, זקנת השבט, שהצעירים מתאבקים בעפר רגליה ומתענגים אל תובנותיה המופלאות.

מטבע הדברים, הקטעים המעניינים יותר בספר חושפים את החלקים הנסתרים בדמותה של הכותבת הנערצת. למשל, כשהיא תוהה על מקומו של הלב השבור בספרות הרומנטית החדשה, עם הגיבורה הפמיניסטית הנועזת; או כשהיא בוחנת מחדש את הפרסונה הכותבת והקוראת, ומקומה בעולם מוצף בני אדם ומידע, שבו הסקרנות הולכת ופוחתת, והדחף לקרוא יורד (או שאולי זו שוב הזקנה הארורה).

כרגיל, זה פשוט קצר מדי.

אמא שלה, שאמרה על בן זוגה: "הוא דווקא אוהב את הקציצות שלי". וזרחי כותבת: "מי שאוכל את האוכל שאת מבשלת שם וי על קיומך. על פי הפמיניזם הישן, זוהי האהבה".

"קרבות, כפי שיודע כל מי שגדל בארץ הזאת, אינם פותרים דבר ורק מזמנים את המלחמה הבאה, אף כי שִכחת הרגע נדמית כניצחון".

בין הקיבוצים גבע ועין חרוד, נקודות מפתח בביוגרפיה של זרחי. לטייל, ולנסות להבין.

מי ייתן והיא תכתוב למבוגרים לפחות כפי שהיא כותבת לילדים, מבחינת הכמות.

הבריחה ממשמעות, ההליכה בצד החיים, ההימנעות, ההתבוננות, התובנה שבעצם אין תובנה - האם זו ההגדרה של להיות סופרת? זרחי מעניקה לנו את התחושה שהעיסוק המפרך הזה כמו נכפה עליה - הדמויות שמבקשות להיכתב, הסיפור שדורש להיווצר. היא גורמת לנו להביט במציאות בצורה אחרת, כאיל חושפת מתחת לעולם התופעות רובד משמעות נסתר, שכלל לא ידענו על קיומו. איך היא עושה זאת? באמצעות הסתכלות שונה על העולם, ואינסוף סבלנות ואורך רוח, או כמו שהיא קוראת לזה: כישרון לציפייה.