הוא מעשן סיגריות גולואז שאותן הוא מדליק במצית זיפו. הוא הגיע אל גרנד הוטל אירופה כדי לזכור ולשכוח, או בקיצור לכתוב, על אהבה שהיתה ונגמרה – אולי – במקום שממנו בא, ונציה הקסומה. הסופר ההולנדי איליה לאונרד פייפר, או בעצם בן דמותו, גר שם אהובתו האיטלקייה קליאו, מרצה לתולדות האמנות, ויחד הם חיפשו יצירת אמנות אבודה של קרוואג'ו. האהבה דעכה והשתבשה, כפי שהמלון העתיק הולך ודועך. למרבה הצער, היחיד שיכול להציל אותו הוא איש עסקים סיני, המכין אותו לקליטת גדודי התיירים המסתערים על אירופה הקלאסית ורומסים אותה לאבק. הספר גרנד הוטל אירופה הוא קינה יפהפייה על היבשת שהולכת ושוקעת, ממש כמו האהבה.

החוחית/ דונה טארט

עמוס למדי.

איטליה היא ארץ שחיה בעבר ואין לה עתיד, שצעיריה עוזבים אותה כדי לחפש את מזלם בחוץ, מותירים מאחור דור של זקנים עשירים ומושחתים הנאחזים ברכושם בעווית ולא מוכנים לשחרר. קליאו, למשל, היא בת למשפחת אצולה מגנואה, שבאה מהעבר המפואר הזה ומרדה בו. במקום להתמקם במשרה נוחה בבנק המשפחתי, היא הלכה ללמוד אמנות וכעת היא עובדת בבית מכירות פומביות שולי. כשהיא מקבלת הצעת עבודה מגלריה מרכזית בוונציה, פייפר מעודד אותה ומצטרף אליה, וכל סיפור המסגרת הזה מסופר ביד אוהבת לפרטי פרטים, לעתים עד להגזמה פראית.

פייפר מכוון אותנו לסוג אחר לחלוטין של קשב קריאתי. כמו שגרנד הוטל אירופה הוא מקום ללא זמן ובעצם גם ללא חלל – מבוך מוזר של מסדרונות ארוכים, חדרים נעולים ואולמות אפלים – כך גם הספר עצמו לא ממהר לשום מקום. פייפר מבזבז, או יותר נכון מבלה, עמודים על עמודים בתיאורים ארכניים והסברים דידקטיים על הידרדרותה המתמשכת של אירופה והפיכתה למקום שכולו זיכרון ללא תקווה, ועל חווית ההגירה הרצויה, תייר שבא לבזבז כסף, מול זו הלא רצויה – מהגר שבא להרוויח כמה פרוטות. קחו את הזמן, אומר לנו פייפר, שום דבר לא בוער; אם כבר, הוא רק שוקע במצולות השכחה. יש כאן עלילה, איפשהו, אבל אין שום צורך למהר אליה, אז פשוט תנשמו ותזרמו.

אין דרך קלה לומר זאת - האיש קצת חופר.

מונטבלו, הקונסיירז', אב בית כל יכול שיודע הכל על כל אורחיו, איש שירות קלאסי עתיק מהעולם הישן, המוקדש למלאכתו באופן שכבר לא קיים, וחבל שכך (והוא אפילו די מצחיק).

אפשר להבין שאנשים נוטים באופן פסיכולוגי להחצין את הבעיות שלהם. יש לך הרגשה שמחצית מהבעיה כבר נפתרה אם אתה יכול למצוא מישהו שאפשר להאשים אותו בכל מכאוביך.

ונציה. מהר. לפני שתשקע במצולות, באופן מילולי לגמרי.

פייפר כתב לא פחות מ-40 (!) ספרים. למה אתם מחכים?!

לאן כל זה חותר? לאבדון, ככל הנראה. החיפוש אחר הקרוואג'ו האבוד הולך ומסתבך, כשלקראת סופו קליאו מקבלת הצעת עבודה מפתה יותר, באבו דאבי, שם מוקם אגף של מוזיאון הלובר - העתיד מנצח את העבר, הכסף הגדול את התרבות הקלאסית. האם זה סוף הרומן? הספר מסתיים בהלוויה של אירופה, האישה שזה שמה, הקשישה האצילית שעל שמה נקרא המלון, שהלכה לעולמה ממש כמו היבשת כולה. זיכרון ומוות, זה כל מה שנשאר.