עמנואל קארר בסך הכל רצה לכתוב ספרון חביב על יוגה, ואולי קצת מדיטציה ו-ויפאסנה, אבל יצא לו משהו שונה לגמרי. החיים, הם פשוט חדרו לו אל תוך הסיפור, או האין-סיפור, שרצה לספר; וזה לא ספוילר, כך הוא כותב כבר בשורות הראשונות של יוגה, ספרו החדש. במהלך הסיפור הוא יתאשפז לארבעה חודשים במוסד פסיכיאטרי, מתוכם שבועיים באגף הסגור, כולל מכות חשמל (שוב, לא ספוילר), אבל בתחילתו הוא דווקא בתקופה טובה - עשור שלם עבר מאז ההתקף הפסיכוטי האחרון שלו, אז הוא מרשה לעצמו להירשם לסדנת ויפאסנה בת עשרה ימים באזור מורבאן הכפרי, וגם מספר בניחותא על דרכו הרוחנית, שהחלה בדוג'ו טאי-צ'י על הר סמוך לפריז. לא ניתן לדמיין לאן ימשיך מכאן.

המקדש | דגון/ הווארד פיליפס לאבקראפט

עלול להיות מאתגר למי שלא מתרגל יוגה או מדיטציה על בסיס יומיומי.

ככל שהסיפור מעמיק אל תוך סדנת הוויפאסנה, הטקסט של קארר הופך ליותר ויותר פילוסופי. הוא עובר מהפיזי והפרקטי אל המנטלי, התודעתי, הנפשי והרוחני. כל שאיפה וכל נשיפה על כרית המדיטציה, הזאפו, נטענת במשמעות כשמתבוננים בה, מתבוננים ממש, לא סתם נושמים. לפי קארר, השאיפה היא ניכוס של העולם, משיכתו אל תוך תוכך, ואילו הנשיפה היא מעין שחרור, שבו אתה מעניק ליקום מעצמך והופך לחלק ממנו, לאחד איתו. לכן הפעולה האחרונה שלנו, זו המסיימת את חיינו, היא הנשיפה. המטרה שלו בסדנה, אם כן, היא ללמוד לנשוף, לשחרר במקום לנכס, להתחבר במקום להיות נפרד. זו לא מטרה פשוטה.

אבל ביום השני לסדנה מתחילים לעלות הספקות והפקפוקים, ואיתם השאלה הבלתי נמנעת: מה אני עושה פה? ואז מגיעה המודעות למצב האנושי, האומללות האינהרנטית שבלב כל אחד מאיתנו, ובעקבות המודעות מגיע גם הדיכאון. וביום הרביעי, גם המציאות מתדפקת על דלתות עולם המדיטציה ופורצת פנימה באלימות נוראה: ידידו המאייר של קארר נרצח בפיגוע הזוועה במערכת המגזין שרלי הבדו, והוא מוזעק באמצע הסדנה ונקרא לשאת הספד בהלווייתו. זהו, נגמר, צריך לחזור לעולם האמיתי. כאן מתחילה ההתמוטטות. הטריגר ה"רשמי" הוא מעין סיפור אהבה נכזבת, שספק רב אם בכלל התרחש במציאות, אבל אחרי האשפוז השחור משחור מגיעה גם הגאולה, אם תרצו, בצורת סדנת כתיבה שהוא מעביר לילדי פליטים חמודים על אי יווני נידח.

בסוף הקריאה גם האדם הרגוע והשליו ביותר עלול להרגיש קצת, איך לומר, דו קוטבי.

האישה שהרומן איתה הוא הטריגר להתקף הפסיכוטי שעובר על קארר, המכונה "אשת התאומים". הם נפגשים אחרי סדנת יוגה, מכירים רק בשמות, לוקחים בשתיקה חדר במלון ופשוט עושים אהבה שמיימית, אלוהית, ואז חוזרים על המפגש בכל שנה. אבל מה קורה כשאשת התאומים מחליטה לעזוב את צרפת?

כשהכול בסדר אני מצפה שיבוא רגע והכול ישתבש − ובזה אני צודק − אבל כשהכול משתבש אני לא מצליח להאמין שיבוא רגע והכול יהיה בסדר, ובזה אני טועה.

מורבאן הוא פשוט חבל ארץ כפרי מיוער ומהמם ביופיו, בלי שום קשר ליוגה או מדיטציה.

ללא ספק. קארר הוא אחד הגדולים, שלא לומר הענקים ממש.

לב העלילה, כמו בכל סיפור יוגי טוב, נמצא על הדרך. במהלך ספרותי מזהיר המעורר התפעמות עמוקה, בכתיבה שאין דומה לה, קארר מצליח לחבר בין היוגה לבין התמוטטותו הנפשית. צמדי הניגודים הידועים של היוגה – שאיפה מול נשיפה, פנים מול חוץ, גמישות מול כוח, ריחוף מול קרקוע, וכל השאר – מתחברים באופן מצמרר אל המאניה והדפרסיה, הצמד הבלתי נפרד של ההפרעה הפסיכיאטרית. דווקא כשאנחנו הכי מאוזנים, האדמה עלולה להיפער מתחת לרגלינו. וזהו, בתמצית, עמנואל קארר – מחריד באופן הכי גאוני שיש.