זה יום חג פרטי שמגיע רק בכל שנתיים בערך: ספר חדש בסדרת פטריק מלרוז האייקונית של אדוארד סנט אובין, והספר הרביעי כבר כאן – חלב אם, שנחשב למוצלח בסדרה והיה מועמד לפרס הבוקר ב-2006. עכשיו אנו פוגשים את מלרוז בשלב הכי בורגני ומהוגן של חייו, עד כמה שהוא מסוגל להיות כזה: תחילת שנות ה-40, עורך דין מסודר, נשוי למרי ואב לפעוט בן שבוע, תומס, ולילד בן חמש, רוברט. לראשונה בתולדות הסדרה, אנו נפרדים מתודעתו של פטריק כשחלקו הראשון של הספר – העוקב אחר ארבע חופשות קיץ בקורות המשפחה - מתואר מבעד לעיניו של רוברט, מעין ילד זקן מבוגר מאוד לגילו. המשפחה נמצאת בדרום צרפת אצל סבתא אלינור, אמו של פטריק, שבחרה לנשל את בנה מהירושה ולתרום את האחוזה רחבת הידיים לטיפוס נכלולי בשם שיימוס, שמקים בה מרכז רוחני. פטריק מריר במקצת, מרי שותקת כהרגלה, מרגרט האומנת לא מפסיקה לפטפט, ואילו רוברט נזכר בתחושותיו כשהיה בגיל של אחיו תומס, תודעה תינוקית מתעוררת וצפה לה במרחב. זה פשוט יפהפה, כמו כל חלקי יצירת המופת הזו.

יורוטראש/ כריסטיאן קראכט

לא קל ולא פשוט, במובן המעולה.

החלק השני של הספר מסופר כבר מבעד לעיניו של פטריק, והוא זועם, סרקסטי וגאוני מתמיד. כל הטריקים המשפטיים שהוא מנסה כדי למנוע מאמו לבזבז את ירושתו הולכים ואוזלים, ופטריק שוקע לתוך דיכאון עמום המלווה בתרופה פסיכיאטרית רבת עוצמה, זכר לאותם ימים מסוממים מופלאים מצעירותו בספרים הקודמים. אט אט הוא צוללל אל תוך שילוב מהמם של רגשות אשם הוריים – הוא אף פעם לא יהיה אב טוב מספיק לילדיו - תשוקה מטורפת לג'וליה, אהובת נעוריו וידידת המשפחה שמתאכסנת גם היא באחוזה, כמה נוח; וייאוש מוחלט מכל מה שהוא אנושי או תרבותי. כקודמיו, גם חלב אם הוא המנון ניהיליסטי מטונף לא פחות משהוא מבריק.

בחלק השלישי, המתרחש בקיץ 2002, המבט עובר אל עיניה של מרי, אשתו השמיימית והמושלמת של פטריק. אם עד עכשיו עסקנו באימהות הרעילה של אלינור, אמו של פטריק, ושל קטל, אמה של מרי – עכשיו מגיע התיקון הגדול, כי מרי היא האמא המושלמת. הקשב שלה אינסופי והיא מוקדשת כולה לתומס הקטן, שכעת הוא פצצת אנרגיה בלתי מתכלה שהיא חייבת לרדוף אחריה כל היום, כך שלא נשאר לה זמן לעצמה, לחיים, או לבעלה הבוגדני, שממש לא יוצא טוב מהפרק הזה: אם את רוברט הבכור פטריק הטעין מבלי משים בשלל התסביכים שלו, את תומס הקטן הוא מותיר להשגחתה הבלעדית של מרי. זה טוב מאוד לתומס, זה פחות טוב למרי.

חלב אם ארוך בכמאה עמודים מהספרים הקודמים בסדרה. אם התרגלתם לבלוע פטריק מלרוז בחטף, תיאלצו להתרגל הפעם לקריאה אחרת לגמרי.

הרופא הבולגרי של פטריק, שלא מתקמצן במרשמים, תודה לאל, ואף מעמיס אמיתות רוחניות: "לסבל יכולה להיות השפעה מרוממת. אפשר לראות אנשים, אחרי מאבק כביר, שחווים פריצת דרך ומגיעים לשלווה מסוג שלא הכירו לפני כן". תודה רבה לך, דוקטור.

בסופו של דבר זה לא הוגן לכולם שהם מי שהם כי הם לא יכולים להיות אף אחד אחר. לא שרצה בכלל להיות מישהו אחר, אבל המחשבה שלא יוכל להיות, במקרה חירום, היתה איומה.

בין לונדון לריביירה הצרפתית, מה כבר יכול להשתבש.

סדרת פטריק מלרוז רק עולה ומשתבחת מספר לספר.

בסופו של דבר, חלב אם הוא ספר על היפרדות. כדי לא לצאת מדעתו בתוך ענן נרקוטי, פטריק חייב להתנתק מאמו. אלינור אכן רוצה למות. היא כבר לא יכולה לנוע בכוחות עצמה, בקושי מסוגלת לדבר, ורק מחכה שכל זה ייגמר. האומנם? בעוד שפטריק מברר מה ניתן לעשות בעניין המתת חסד בשוויץ, מרי מאבחנת בחוכמתה שאלינור רק מבקשת את מה שרצתה תמיד – תשומת לב. עבורה, זוהי משמעות החיים. ומהי משמעות חייו של פטריק? את זה נגלה, אולי, רק בספר הבא.