רק תנו לכריסטיאן קראכט לכתוב על משפחתו המטורללת, וקיבלתם קסם ספרותי שאין דומה לו. לפני כעשור וחצי זה קרה לנו עם "ארץ פרומה" המופלא ועכשיו זה קורה שוב עם "יורוטראש" המופלא לא פחות – טיול הזוי עם אימו הדמנטית והמטורפת מציריך דרך הרי האלפים ועד לז'נבה, בתוך נופים מוריקים והיסטוריה משפחתית שלא תיאמן, שכולה רגשות אשם מערביים וצביעות אירופית אנינה ומרנינה. לא ברור איזה חלק ממנה מומצא ואיזה חלק אכן התקיים במציאות והאמת? זה ממש לא משנה.

זיכרונות של אנטישמי/ גרגור פון רצורי

מטורף מכדי לקבוע.

אביו של קראכט – איש תקשורת, סוחר אמנות וקצת נאצי – היה בסך הכול וואנאבי, נובוריש שהצליח בגדול בעסקים, אך מעולם לא השתלב בחברה הגבוהה כמו שתמיד חלם. האב היה יד ימינו של איל העיתונות אקסל שפרינגר, תמיד בחליפות אנגליות מהבוטיקים הכי נחשבים ובתים באתרים הכי נחשקים, אבל זה אף פעם לא היה זה, תמיד רק ליד, רק כמעט, לעולם לא הדבר האמיתי. זאת הדמות המיתית שכריסטיאן גדל בצילה ולכן אף פעם לא מצא לעצמו מקום שאפשר לקרוא לו בית.

אמו של קראכט, לעומת זאת, מתגוררת בבית דירות כעור על חוף אגם ציריך, המכונה "חוף הזהב" בגלל אוכלוסייתו הבוגרת. ברגע נדיר ומאוד לא אופייני של חמלה, הוא מחליט להוציא אותה לטיול אחד גדול אחרון – היא חולמת על אפריקה, הוא חושב קצת יותר מקומי. אולי הוא מרגיש קצת אחראי לגורלה, כאילו זרק אותה במקום האומלל הזה ושכח ממנה, מה שדי נכון. הוא אורז עבורה מזוודות של בגדי מעצבים ותיק עמוס וודקה ותרופות, והם יוצאים לדרך לא לפני שהם מושכים מהבנק 600 אלף יורו שהאם השקיעה בתבונה במניות חברת נשק גרמנית.

כשאתה כותב בצרפתית או לטינית, זרוק לנו איזו שורת תרגום לרפואה. גם אנחנו אינטלקטואלים, אבל פחות.

אמו של קראכט, עם שקית הצרכים הצמודה לגופה, יכולת קריאת המחשבות והנזיפה המתמדת על כך שאינו פלובר או אפילו וולבק, היא דמות מופת, מהמבריקות והמזהירות שנכתבו בספרות האירופית של השנים האחרונות.

היתה לי הרגשה כאילו כל החיים הוצאתי מהפה שלי רק שטויות. לא, ידעתי שכל החיים הוצאתי מהפה שלי רק שטויות. שום דבר שאמרתי, שום כלום, אף פעם לא התאים בשום צורה, אף פעם הפה שלי לא היה יכול להיות שווה ללב שלי.

חופשת סקי בגשטאט. מגיע לנו להתפנק פעם אחת בנהנתנות אירופית מושחתת עד הסוף.

גם אם קראכט יחליט לכתוב על נושא אחר מלבד משפחתו, אנחנו איתו.

התחנה הראשונה במסע היא קומונה כפרית בלב הרי האלפים, זאנן שליד גשטאט שבה נולד כריסטיאן. אחרי שקנה סוודר נחמד מתוצרת הקומונה בדוכן בציריך, הוא תוהה כעת אם כדאי לתרום לה את הונה של אימו, אבל עד מהרה מחליט שחבריה הם נאצים סמויים. כפי שקורה לא פעם במהלך המסע - כריסטיאן הרדוף רואה נאצים בכל פינה, מה שמהווה כר אינסופי לדיונים מופרעים עם אמו, דיאלוגים גאוניים שכולם הומור מרושע, שחור משחור ונשגב. מעטים הכותבים שמסוגלים להגיע לכאלה תהומות, ולכאלה גבהים.