משבר כלכלי עמוק מעיב על אנשי העיירה הקטנה ניו רוס, הסמוכה לנהר הבארו באירלנד. בערב חג המולד 85', התורים שלפני בתי התמחוי הולכים ומתארכים ופרצופי התושבים הולכים ומתקדרים. אחד מברי המזל הבודדים בעיירה הוא ביל פרלונג, סוחר הפחם והעץ המקומי, נשוי ואב לחמש בנות, שעובד בפרך מבוקר עד ערב באספקת הזמנות עבור אנשים שלא תמיד יכולים לשלם לו. קלייר קיגן, ברומן ראשון אחרי שני קבצי סיפורים עטורי שבחים, שומרת היטב על המתח הזה, שבו כאילו הכול בסדר, אבל בעצם שום דבר לא כשורה. פרלונג מביט בחמש בנותיו, ילדות טובות ותלמידות שקדניות, ותוהה לאיזע עולם יגדלו. הוא עושה כמיטב יכולתו כדי לדאוג לכל צרכיהן, אבל יודע שזה לא תמיד מספיק. כשהוא מחלק עצים במנזר הסמוך לעיירה, הוא מגלה שם קבוצת נערות ש"הסתבכו", כלומר נכנסו להיריון, המוחזקות בתת תנאים, מוזנחות ומרעבות. אחת מהן, הכלואה במחסן הפחמים, נוגעת לליבו במיוחד. גם אימו של פרלונג הייתה נערה כזו, אבל התמזל מזלה והמעסיקה שלה שמרה עליה ובעצם גידלה את בנה.

מציאה/ גרהם נורטון

שפה קלה, מציאות כבדה.

האם זה הזמן לעשות מעשה? איילין, אשתו המעשית, אומרת לו כמובן שמה שקורה במנזר אינו מעניינם, אבל פרלונג לא מצליח להשתחרר ממה שראה, ובתוך כך עולים בו פקפוקים ותהיות גם באשר לחייו שלו. המקום הזה כל כך אומלל, שגם האיש הכי ממוזל בו עובד בלכלוך וברפש מצאת החמה עד צאת הנשמה ובקושי יכול לעצור לקחת אוויר.

מה המחיר של לעשות את הדבר הנכון? לעולם לא נדע, כי עלילת "דברים קטנים כאלה", שהיה מועמד לפרס המאן בוקר, נעצרת בחוכמה רבה אחרי המעשה ולפני המחיר. קיגן יצרה גיבור שהוא מעין סנטה קלאוס מודרני, שמחלק פחם גם לעניים שהוא יודע שלא יוכלו לשלם לו.

בכל זאת, קשה להשתחרר מהתחושה שמקלייר קיגן ציפינו לקצת יותר.

איילין, אשתו של פרלונג, היא אמא אמיתית ושורשית עם שתי רגליים על הקרקע, שיודעת היטב את מלאכת קיצוץ הכנפיים כשהבעל מנסה לעופף ושוכח את עצמו.

היה זה אך הוגן, ובה בעת חסר כל הגינות, שהחיים תלויים עד כדי כך במזל.

אירלנד הכפרית, לצד הבארו, במקום קצת פחות אפור והרבה יותר ירוק.

כן. קלייר קיגן היא מהסופרות החשובות של התקופה. תמיד מסקרן לגלות מה יהיה הדבר הבא שתכתוב.

פרלונג הוא סנטה אפור, מדוכא, של אמצע האייטיז, שעובד כל הזמן על מרכבתו, משאית משתעלת ומעלת פיח, ולא נח לעולם. הקדוש הצפוני בשר ודם הזה הוא פשוט אחד שחייב לעשות את הדבר הנכון, אין לו שום ברירה אחרת. היום כבר אין אנשים כאלה. הם שייכים לסיפורים.