יש חיים אחרי המוות ויש אפילו סוג של גיהינום, רק לא ברור אם יש גן עדן. זו המסקנה המשוערת שעולה מבין דפי "על החיים ועל המוות", ספרו החדש של סטיב טולץ האוסטרלי והמבריק, שהיה מועמד לפרס הבוקר עם "שבריר" המופלא ומאז מתקשה לשחזר את ההצלחה, אבל בכל זאת מפיק מעצמו ספרים שנונים ומשעשעים המעוררים מחשבה ובדל חיוך. המספר הוא אנגוס מוני, קרימינל קטן בעבר וצלם חתונות בהווה, שעובד אם אשתו הרוחניקית הקסומה גרייסי, עורכת טקסי חתונה שנמצאת הרחק מעבר לליגה של בן זוגה, אבל החיים מלאי הפתעות. מוני לא היה בעל טוב במיוחד לפני מותו, ואת זאת אנו יודעים כי בבוקר שבו נפתח הסיפור גרייסי מתעוררת לבד במיטה, ולא בפעם הראשונה. מכאן העלילה עוברת לתיאור ילדותו העשוקה בבתי אומנה שונים, שבהם התגבשה גישתו האתאיסטית לחיים, שכיום מתברר שהייתה שגויה מיסודה. עובדה – הוא מת, והוא המספר.

בחזרה מעמק רפאים/ חיים באר

קליל למדי, למרות הנושא המורבידי.

לביתם של מוני וגרייסי נכנס זר מסתורי בשם אוון, מספר שזהו בית ילדותו, שהוא גוסס ושאם ירשו לו למות במקום יעניק להם בירושה את כול הונו ורכושו. הם מסכימים מחוסר ברירה והם עוד יצטערו על זה. בינתיים טולץ מחזיר אותנו אל ההיכרות של בני הזוג, שהתרחשה כשמוני ביקר בחתונת חברים, שבה גרייסי הייתה עורכת הטקס ועשתה זאת בציניות מופלאה ושלל עצות טובות (רוב ההחלטות המשותפות שתקבלו יהיו על אוכל, אז כדאי שתדעו מראש מה אתם אוהבים ומה לא). מכיוון שגם מוני הוא הוא ציניקן ניהיליסט מופלא עם חוש הומור מריר, אכזרי ומחודד – זה נראה כזיווג משמים, או לפחות משאול תחתיות.

"גן עדן זה בדיוק כמו המקום שבו אתה נמצא עכשיו, רק הרבה-הרבה יותר טוב", אמרה לורי אנדרסון. אצל טולץ המצב הפוך - מוני מגיע אל העולם הבא לאחר מוות אלים ומגלה מקום דוחה למדי, שבו הוא נאלץ לעבוד בייצור מטריות לצד חבורה אקלקטית ומגוונת אתנית של מיואשים כמוהו. התשובה לשאלה לאן הולכים מכאן היא פחות או יותר לשום מקום – עבודה, מלחמה, מגיפה, שנאה, אבל גם אהבה וזוגיות ובאופן ממש משונה, אפילו מוות.

לפעמים עולה התחושה שטולץ קצת מתאמץ מדי - להצחיק, להתחכם, להתפלסף. זה בסדר, סטיב היקר, אנחנו יודעים שאתה הכי שנון, עכשיו אתה יכול פשוט להירגע ולספר סיפור כמו בן אדם.

אוון, הדייר הזמני, הוא רופא וככל הנראה האיש הכי מעצבן בעולם, ובדרכים יצירתיות במיוחד. למות עליו, ליטרלי.

חייתי בעבר. פחדתי מהעתיד. בזבזתי את ההווה.

סידני. למה לא. תמיד נחמד שם.

טולץ ככל הנראה כבר לא יחזור לשיאו, אבל הוא תמיד מהנה ואף פעם לא משעמם.

טוב, אז לאן הולכים אחרי שמתים בפעם השנייה? אז זהו, ששוב, אף אחד לא יודע. טולץ עשה פיתול פילוסופי הגותי מטאפיזי אקרובטי מרשים, ולפרקים מאוד משעשע, רק כדי לחזור לאותה הנקודה בדיוק ואל אותה מסקנה נצחית – אין משמעות לקיום האנושי. או כמו שאמר אסי דיין: חיים. נקודה.