ג"ל, בנו של אשף המותחנים קלב טרקסמן, מוצא בעזבונו של אביו כתב יד גאוני, ספרו ה-17 והטוב ביותר עד היום ללא צל צילו של ספק, 500 עמודים של סיוט מתמשך, מבריק, מהמם בעוצמתו. רק יש בעיה אחת קטנה - האב לא השלים את מלאכת הכתיבה לפני שירה לעצמו כדור בראש. עשרת העמודים האחרונים חסרים. למה הספר החסר הזה מושלם כל כך? כי טרקסמן כתב אותו הכי קרוב ללב שאפשר: הגיבורה, ליאן, היא סופרת רבי מכר, שדומה לאב בכל פרט כמעט. והסיפור עצמו? הוא מתחיל בינואר 2014, כשבתה האהובה של הסופרת יוצאת לריצת האימון שלה ופשוט לא חוזרת - ואז ממריא משם למקומות שלא ייאמנו. זהו "כתב היד הלא גמור" של פרנק תילייה, מופת של כתיבת מתח צרפתית עילאית, מעוררת חלחלה ועוכרת שלווה במובן העמוק ביותר.

רשימות על הוצאה להורג/ דניה קוקפקה

מכיל לא מעט חלקים קשים לקריאה.

ליאן כותבת בשם בדוי, אנאל מיראור (מראה), שיש לו פרופיל פייסבוק ותמונה מזויפת. היא פרודה מבעלה אחרי האסון, הוא בביתם שבעיירה ברק על חוף הים הצפוני של צרפת, היא בפריז הרועשת, שמשקיטה את הכאוס שבמוחה. ארבע שנים אחרי רצח הבת, הנאשם יושב בכלא ובסיוטים החוזרים ונשנים שלה. ואז בעלה מותקף לפתע, ללא כל סיבה נראית לעין, ושוכב מחוסר הכרה בבית החולים. זו רק ההתחלה בשרשרת אירועים משונים ומסמרי שיער הרודפים זה אחר זה בקצב מטורף, זרוע בתפניות מדהימות לא פחות משהן גאוניות, תיאורים קודרים רבי עוצמה ופיוט, טפטוף מדוד ומדויק של רסיסי מידע. בקו העלילה האחר של הספר, מתגלה גופת צעירה נטולת סימנים מזהים במכונית גנובה, והבלש ויק ממשטרת גרנובל מפעיל את מוחו המבריק, שאינו מאבד אף פרט, מחסן עצום של מידע לא חיוני, שלעתים מתברר לפתע כקריטי ממש. זו עבודת משטרה קשה, אפורה, יסודית, מקצועית לעילא, סיזיפית, צעד אחר צעד, אחד קדימה ושניים אחורה, עד לגילוי האמת האיומה.

תילייה מקפל עלילה לתוך עלילה, סיפור לתוך סיפור, כמו תיבות סתרים שנסגרות האחת אל תוך האחרת בסרט אימה, עד לנקודה מופלאה אחת שבה הכל מתחבר, קווים מקבילים שנפגשים לפתע. "כתב היד הלא גמור" הוא ספר מבעית באופן בלתי רגיל, גם בסטנדרטים של מותחנים פסיכולוגיים מהדור החדש. הזוועה הטהורה, התיעוד הקפדני של פרטי הפרטים המחרידים, החדירה האיטית, המייסרת, אל תוך מוחות מעוותים המסוגלים למעשים שלא יעלו על הדעת. זה ספר שלופת את הלב ולא משחרר, שמעלה הרהורים קודרים ונוגים על קץ האנושיות, על המפלצת השוכנת בתוך כל אחד מאיתנו, ויכולה להתגשם לפתע, בלא כל אזהרה מוקדמת, גם בתוך האדם הבנאלי והאפרורי ביותר ברחוב, ואולי דווקא בתוכו.

לפעמים זה קצת יותר מדי ותיאורי הזוועות הופכים לבלתי נסבלים בעליל.

ז'וליאן, בעלה של ליאן. הוא באמת איבד את הזיכרון או שהוא מסתיר ממנה משהו? מה פתאום שנגלה לכם.

אמרו שאני מפוזרת, מבולבלת, סהרורית. זה כל כך נורא להיות סהרורי? לסבול מעודף דמיון?

חוף הים הצפוני של צרפת הוא מקום יפהפה, אניגמטי, סוער, דרמטי וקסום לחלוטין, גם במובן הקודר לפעמים.

בוודאי. יש לנו כאן עסק עם רב אמן מהשורה הראשונה.

הסוף של הספר הזה כל כך מטורף ולא ייאמן, שאחרי שקוראים אותו צריך לקחת כמה דקות כדי לעכל את מה שקראנו, ואז קוראים אותו שוב ושוב, ואז מקללים קצת, ולבסוף מבינים איך זה להיות לבד בחושך, את עומק האפלה, את גודל האימה. ועדיין, זה קצת בלתי נתפס.