השנה היא 1912. אדווין, הכבשה השחורה הרשמית במשפחת אצולה אנגלית, נשלח לגלות בקנדה ואי שם בקצה בריטיש קולומביה הוא עובר סוג של התגלות, חיזיון, הפרעה ברצף הזמן-חלל, הבזק חשכה – תקראו לזה איך שאתם רוצים כי אמילי סנט ג'ון מנדל, מבריקה כתמיד, משאירה את כל האופציות פתוחות בספרה החדש "ים השלווה". השנה היא 2020, בעיצומה של מגפת הקורונה, כשמתברר שווינסנט, הגיבורה המופלאה של ספרה הקודם של מנדל, "מלון הזכוכית", צילמה את אותה אנומליה בווידאו מטושטש ומגורען בילדותה. הלאה ל-2203 כשאוליב, סופרת מצליחה ותושבת הירח, יורדת בחזרה לכדור הארץ לצורך מסע קידום המכירות לספרה החדש ואז אותה התגלות פוגשת אותה בשדה התעופה. המסע מסתיים ב-2401, כשגספרי, גיבור ספרה של אוליב, הוא נוסע בזמן שעליו מוטל לחבר בין כל הנקודות הפזורות האלה לאורך ההיסטוריה, ולפתור את התעלומה הגדולה, שיש לה השלכות אדירות ורבות משמעות על גורל האנושות כולה.

קץ כלזמן/ אייזק אסימוב

קליל ומושלם, כמו שמד"ב מעולה חייב להיות.

"ים השלווה" מדגים שוב, ובאופן בהיר וצלול, למה קוראים בכל העולם אוהבים כל כך את אמילי סנט ג'ון מנדל. התיאורים החיים עם הקריצה הקבועה בזווית העין, לצד התלישות שבעמדת המתבוננת, קדושת הבהייה וההבנה העמוקה של אי הנחת שבקיום. הסופרת הקנדית האהובה, ממשיכת דרכן של מרגרט אטווד ואליס מונרו, מביאה כאן לשיא את יכולת בניית הסיפור הנדירה שלה, כשהעלילה מתקדמת מדמות לדמות בין הזמנים, חיבורים קסומים שמצליחים להפתיע שוב ושוב, ושומרת על קוהרנטיות מבנית מושלמת, לצד חידתיות קיומית קבועה.

האם אותה "הפרעה" שאחריה עוקב "ים השלווה" היא מעין נגיעה בחיים שאחרי המוות? הפתח לעולם הבא? כשרגעים ייחודיים בזמן, הלקוחים ממאות שונות, זולגים זה לתוך זה, מנדל מעלה את התהייה אם לא מדובר בסך הכל ב"קבצים פגומים" בתוך הדמיה אחת גדולה, שהיא עצם קיומנו על פני האדמה. אולי אנחנו חיים בתוך המאטריקס? זוהי השאלה העתיקה שלוקחת אותנו אלפי שנים אחורה, עד למשל המערה של אפלטון ועד לאדם הראשון שנשא עיניו לשמים ושאל – מה יש?

גם אחרי 2200 עדיין עולים סימני שאלה כשהאישה יוצאת למסע עסקים והבעל נשאר בבית עם הילדה. מוזר או עצוב או אנכרוניסטי?

פול, אחיה של וינסנט, שמלחין מוזיקה לווידאו ה"הפרעה" האבוד של אחותו המתה. שני ספרים, והאיש הוא עדיין חידה בלתי פתורה.

"אם יש הנאה בפעולה, יש שלווה גם באי-תזוזה".

היינו רוצים להגיע לירח, אבל בינתיים נסתפק בבריטיש קולומביה, היפה לא פחות.

ברור. בין דמיון למציאות, מנדל רק עולה ומשתבחת.

אצל אמילי סנט ג'ון מנדל, בכל רגע ורגע העולם מגיע לקיצו. ההיסטוריה היא אפוקליפסה מתמשכת, וזה גאוני, וירטואוזי ומפחיד בעת ובעונה אחת.