רולנד בן ה-11 מאוהב לגמרי במורה לפסנתר היפה שלו. הוא מנגן גרוע, היא נוזפת בו, מכה אותו, צובטת את פנים ירכו והוא אוהב כל רגע, וגם את כל מה שקרה אחר כך. רולנד נזכר בערגה ברגעים הקסומים האלה, שהתרחשו בפנימייה נידחת אי שם בפריפריה האנגלית, שנים רבות לאחר מכן, כשהוא מרגיע תיוק מייבב בדירה לונדונית טיפוסית בתחילת קיץ 1986, אחרי שאשתו האהובה אליסה עזבה אותו בפתאומיות והותירה אחריה פתק, שעליו כתבה: "חייתי את החיים הלא נכונים, נסה לסלוח לי". זוהי הפתיחה האדירה של "שיעורים", ספרו החדש, המונומנטלי והאישי ביותר עד כה של ענק הספרות הבריטית איאן מקיואן, שאחריו לא נותר אלא לקבוע: הוא אכן הגדול מכולם.

הסיפור היחיד/ ג'וליאן בארנס

לא קל ודורש לא מעט סבלנות.

שיכור, חולה געגוע וטובע בהאשמה עצמית, רולנד הוא משורר בינוני שעובד במוקד טלפוני ובעתיד יתפרנס מכתיבה עיתונאית. לא היו כל סימנים מוקדמים לפרידה, אליסה פשוט נטשה ובהמשך שלחה סדרת גלויות ממסעה ברחבי אירופה, עד לעיירה שבה מתגוררים הוריה בגרמניה. על הדרך, מקיואן יצור בגאונותו חיבור קוסמי בין האישה הנוטשת לבין המורה המחללת, קשר טראומטי על זמני שמתחבר איכשהו גם למאורעות התקופה – משבר הטילים בקובה בילדותו, ואסון צ'רנוביל בבגרותו – האפוקליפסה הממשמשת מלווה אותו כצל לאורך כל ימיו, הקטסטרופה הפרטית מתחברת תמיד לשואה הגלובלית. כרגיל אצל מקיואן, כל זה טובל בתוך אינטלקטואליזם חסר גבולות, אוקיינוס של אזכורים תרבותיים עשירים ומחכימים, ועומק פילוסופי מופלא, אינסופי, החל בחשיבה התינוקית, דרך הדינמיקה העגומה של חיי הנישואים ועד אינסוף. שירה, אמנות, מוזיקה, אזכורים של ג'וזף קונרד, שורות של קיטס ואלתורים של תלוניוס מונק, מתובלים במוצרט, שוברט ובנג'מין בריטן ועולים על גדותיהם מכל טוב.

ובתוך כך, "שיעורים" מכיל גם עלילות משנה מרתקות. היפה שבהן עוקבת אחר ג'יין, אמה של אליסה, בגרמניה שאחרי המלחמה – עיתונאית עצמאית חוקרת ונועזת ששוכבת עם קצינים מסוקסים במהלך מסע בעקבות תנועת הסטודנטים "הוורד הלבן", שהתנגדה לנאצים וראשי חבריה נערפו בזה אחר זה. בחלק השני של הספר, בסבנטיז, לפני שהוא פוגש את אליסה, רולנד הוא היפי נודד ורוקר בינוני מינוס, עם קשרים ארעיים ולא מחייבים; בתחילת האייטיז הוא פעיל שמאל עם חברים במזרח ברלין, שמסתכסך עם עמיתיו הקומוניסטים כי הוא מעז לבקר את המשטר המזרח גרמני ורב עם זוגתו הצרפתייה ללא הפסקה. הפוליטי הוא האישי, הגלובלי הוא הלוקאלי. זה לא חדש, אבל אצל מקיואן זה פשוט יותר יפה, מדויק, מחודד, נוגע, קולע. הוא מגיש שילוב מופלא בין עובדות היסטוריות לעלילה בדיונית וגולש באלגנטיות מהמאקרו למיקרו, מהכלל אל הפרט, מהמיתולוגי אל האידיוסינקרטי. רוחב היריעה הנדיב של "שיעורים" מאפשר למאסטר משך נשימה ואורך רוח סיפורי. יש כאן זמן לקריאה שונה, נינוחה, פתוחה, הדורשת קשב מסוג אחר של קוראים שעתותיהם בידיהם, אוהבי ספר אמיתיים. השיעור הגדול בחיים האלה הוא סיפור אהבה, סוחף, פראי, מרגש, כזה שלא ניתן להתנגד לו, שכמו נקבע מלמעלה. בתוכו, התובנה החשובה ביותר על הרומן האסור עם המורה לפסנתר באה מאליסה: "היא חיווטה לך מחדש את המוח". ועכשיו אליסה כבר לא כאן, והבדידות עצומה.

זה ארוך. ארוך מאוד אפילו. תנשמו.

מיס קורנל, המורה לפסנתר. האם היא דיווה קסומה וגדולה מהחיים, או טורפת מינית עבריינית מסוכנת שהרסה את חייה קורבנה. שתי האפשרויות נכונות ושגויות באותה המידה.

כל עם מקבל את הממשלה שהוא ראוי לה.

עוברים את איפסוויץ' וממשיכים ממנה עוד כשעה עד לחצי אי קסום ונידח. הכי פריפריה אנגלית.

זה איאן מקיואן. התשובה מובנת מאליה.

הספר האדיר הזה נחתם בשליש האחרון של החיים, בהשלמה, במבט אל עצמו הצעיר מתוך שלווה מסוימת, בקבלת ההחלטות שלקחת בחיים, ויתור על אהבה ובחירה בידידות אמיצה. הכל בגלל המורה לפסנתר? כנראה שלעולם לא נדע.