מתורגמנית עוזבת את ניו יורק לאחר מות אביה ומוצאת עבודה בבית הדין הבינלאומי בהאג. היא עוברת מהרעש והטינופת של העיר הגדולה אל הניקיון והשקט האירופי, המשדרים זרות עמומה. יש לה רק חברה אחת, יאנה, אוצרת ומנהלת במוזיאון, שגם איתה הקשר רופף למדי, והיא שוקעת בבדידות מהורהרת. גיבורת "אינטימיות" העמוק אך אוורירי של קייטי קיטמורה, היא אמריקנית ממוצא יפני, שגדלה בפריז ודוברת שלל שפות, אזרחית העולם ומתורגמנית מושלמת. לדיוק שבעבודתה חשיבות קריטית, כשהיא מתבקשת להעביר את דבריהם של שלל גנרלים, פוליטיקאים ופושעי מלחמה אחרים, זוועה אחר זוועה, עד לניואנסים הקטנים ביותר. הספר נע בין אירוניה לפאתוס עד להכרעה מדכדכת, שאין עימה כל קתרזיס, מחילה או פורקן.

האגם/ בננה יושימוטו

הנושאים כבדים, הטיפול בהם פחות.

היא בעיקר מקשיבה, משתלטת גם על השפה ההולנדית, ואז הזרות מתפוגגת לאיטה ומוחלפת במציצנות מרוחקת. היא לא נוגעת בחיים, רק מאזינה לעדויות עליהם ולמבוכתה מתרגשת קלות מדמויותיהם הסמכותיות והמאיימות של רוצחי ההמונים שאת דבריהם עליה למסור כלשונם – מג'יהאדיסט מסוכן ועד לנשיא רפובליקה אפריקנית שהפסיד בבחירות ובתגובה טבח בבני עמו ללא רחם. המפגש עם הרוע המוחלט מותיר אותה נסערת והמומה. ויש לה גם אהבה, אולי, אדריאן, האיש שבשבילו היא שוקלת להישאר בהאג למרות שקשה לה להודות בכך. הוא נאה, אב לשניים, נשוי אך פרוד מאשתו, ומאפשר לקיטמורה לנבור ברגישות מרשימה בדינמיקות מורכבות של יחסים, הקודים החדשים והמבלבלים כל כך של עידן ה"זה מסובך" המתיש.

ובינתיים, במסדרונות בית הדין, עורכי דין נכלוליים ועתירי מניפולציות משתמשים במתורגמנית כדי לבדוק איך אדם מן השורה מגיב לעדויות הזוועה, כשברקע עלול להיווצר ערבוב מסוכן בין עבודתה הרגישה לחייה האישיים. קיטמורה פורשת בעדינות סדקים קטנים במרקם המציאות שמערערים את עולמה של הגיבורה, בתוך רשת של הקשרים וצירופי מקרים בעיר קטנה, שהיא מעין קיבוץ רוחש רכילויות ולחשושים.

"אינטימיות" מעמת צרות עולם ראשון מול צרות עולם שלישי - שוד בשכונה הלא נכונה בהאג מול עדות על טבח מזוויע של משפחה שלמה בעיר אפריקנית עלומה. זה קצת מלאכותי ומאוד צדקני.

גבי, אשתו של אדריאן, המאהב של המתורגמנית. גבי היא בלונדה קרירה ומרוחקת, שעוזבת אותו ולוקחת את ילדיהם לליסבון. אחת שמאוד קשה להתנתק ממנה, גם אם ממש רוצים.

מפתיע כמה קל לשכוח את מה שראינו במו עינינו, את התמונה המחרידה או את הקול שאומר את מה שאין להעלות על דל שפתיים. כדי שנוכל להתקיים בעולם שאנחנו חייבים לשכוח ואכן שוכחים, אנחנו חיים במצב של אני יודע אבל אני לא יודע.

האג של "אינטימיות" פשוט יפהפייה, שקטה, תרבותית ומסקרנת מאוד. לא להחמיץ אחרי הביקור המסורתי באמסטרדם.

כן. קיטמורה היא כותבת חכמה ומעודנת, שיודעת להשאיר טעם של עוד.

ניתוק רגשי הוא אביזר חובה בעבודתה של המתורגמנית, אך האם היא מסוגלת לכך? קיטמורה מצליחה להעלות באיפוק מהודק שאלות מרתקות על גבולות האמפתיה, ההזדהות והחמלה. אז להישאר בהאג או לעבור הלאה? בסופו של דבר, היא חייבת ללכת עם הלב.