זה מתחיל בתמונת ילדות, הרגע שבו אולגה טוקרצ'וק האגדית מבינה שהיא קיימת ושהיא לבד, ושנגזר עליה ללכת, לצאת, לטייל, להיות תמיד בתנועה. תנועה היא חיים, מנוחה היא מוות, זה העיקרון המנחה ב"נדודים" של הסופרת הפולנייה, שזיכה אותה בפרס הבוקר הבינלאומי ב-2018. לא בטוח שהיא חשבה שהפרס מגיע לה. בהרבה הומור עצמי, היא מגדירה את דמותה הכותבת הצעירה כבעלת "יכולת ליטרלית עלובה". בהמשך היא לומדת פסיכולוגיה, אבל לא עוסקת במקצוע. היא לא רוצה להקשיב, היא רוצה לספר. היא לוקה במה שהיא מגדירה כ"תסמונת", היא נמשכת לחריג, למוזר, לשונה, למעוות. בעיניה, היא כזו בעצמה. אז היא מפזרת הגיגים, אבחנות, שברי שיחות, קרעי מחשבות, רעיונות ראשוניים, כאילו ללא אבחנה: הדף סופג הכל, ללא פילטר, כולל רגעים שהם ביזאר ממש, על גבול הפרוורטי, של אנושיות חשופה, פיזית מאוד, פגיעה עד כאב.

סןף/ יעקב מישורי

בעל משקל הגותי פילוסופי כבד פלוס.

טוקרצ'וק הנודדת לא מפסיקה לכתוב אפילו לרגע, תוך כדי התבוננות, במהלך שיחות קצרות שבהן היא בעיקר מקשיבה, מתוך מבט מופלא, נדיר, על כל מה שהוא אנושי. הכתיבה שלה כאן פחות "ספרותית" ויותר פילוסופית ומטאפיזית, אבל לא פחות גאונית. בתשובה לילדה מתחילת הספר היא טוענת: מי בכלל אומר שאת קיימת? החיים על פי טוקרצ'וק הם מסכת של אבל, אובן והיעדר, שמקורם בהשלמה עם הזמן הליניארי, עם הסופניות של הכל. אבל בתוך הקדרות הזו היא מוצאת שורה של מפגשים קטנים, זעירים, שבתוכם מסתתר אור גדול.

היא מרבה לעסוק בכשל המובנה של השפה, של הספרות, בתיאור דברים בכלל ומקומות במיוחד. טוקרצ'וק מיטיבה לתאר את התסכול האינהרנטי שבמלאכת הכתיבה: זה אף פעם לא יהיה מספיק, האובייקט תמיד יישאר בלתי מושג, בלתי ניתן לתיאור. דומה שככל שהסופר גדול יותר, כך תסכולו עמוק יותר - ואולגה טוקרצ'וק פשוט ענקית. כשנתגבר על התסכול נפגוש מדע חדש, הפסיכולוגיה של המסעות - האדם קיים וניתן להבנה רק כשהוא בתנועה, ואף נתיידד עם הסינכרוניות - דברים קורים, מתחברים, נפגשים בזמן הנכון בתוך הכאוס העצום של הבריאה. יש קישוריות, אולי אפילו יד מכוונת.

זה קצת מבולגן, לפעמים יש רסיסי רעיונות שקשה לעקוב אחריהם, סיפורים שלא קשורים לכלום, דמויות תלושות וביזאריות, לא ברורות. זה ספר שדורש המון סבלנות.

רק תבחרו: נסיך ערבי גולה שאמו מבריחה אותו מארמונו לפני שיירצח; מומחה לשימור גופות שזוכה לבקר בספק מעבדה ספק מוזיאון של הגורו הטקסודרמי שלו; בעל שאשתו ובנו נעלמו בחופשה והלב נשבר יחד איתו. הגלריה של טוקרצ'וק פשוט מדהימה.

האם אני מצייתת לחוק המהולל של פיזיקת הקוונטים — שלפיו חלקיק יכול להתקיים בשני מקומות בעת ובעונה אחת? או לחוק אחר שעוד לא הוכח ושעדיין אין אנו יודעים עליו: שאפשר לא להתקיים פעמיים באותו המקום עצמו?

במטוס, ברכבת, באוטובוס, בספינה - לא חשוב, העיקר שיהיה בתנועה.

מה השאלה בכלל? טוקרצ'וק שייכת היום לקבוצת הבודדים הנשגבים, שכל ספר שלהם הוא פשוט חובה.

בסיום, טוקרצ'וק ממליצה לכל המטיילים לכתוב יומן מסע, אפילו כשזה בא עם הגילוי שאנחנו לא כל כך שונים מאחרים, לא כאלה מיוחדים. זה יומן שאיש לא יקרא, אבל כדאי לכתוב אותו בכל זאת. הכתיבה היא בשבילנו, לא עבור אחרים. נותר רק להודות לה, על שהרשתה לנו לעלעל ביומנה המופלא.