תמי, שאינה טובת מראה במיוחד, לפחות בעיני עצמה, מפתחת מעין אובססיה קיצונית מאוד על אחייניתה היפהפייה נויה. כך נפתחת הנובלה הראשונה, התלתלים שלה, בקובץ הביכורים של אווה טל גליקמן המסקרנת. זה מתחיל באירוע משפחתי חגיגי, שבו תמי, הסובלת מעודף משקל ועור גרוע, מבחינה בשיערה המתולתל היפהפה של בת הדודה, וממשיך למקומות בלתי צפויים ומוטרפים לחלוטין, שמגיעים למצבי קיצון ממש לאחר שתמי מצליחה להניח את ידה על אחד התלתלים הקסומים האלה. הזוי זה לא מילה, כשהשפה המוזרה של גליקמן סוחפת את ההתרחשות למחוזות אבסורד מאתגרים ומבעיתים. וזה העניין ב"תאווה תיאבון ריקבון", ספר הביכורים המיוחד, אם להתבטא מאוד בעדינות, של אווה טל גליקמן. היא חסרת גבולות, ולא תמיד במובן הטוב.

בגינת הכלבים / יקיר אלקריב

שפה קשה מנשוא ומאתגרת מאוד.

ואם חשבתם שהסיפור הראשון הוא קצת קיצוני, חכו שתגיעו לקצה הגלגול, הסיפור על דני, האופנוען הבורגני מהמושב היוקרתי, בעלה האוהב של ענבר ואביהן המסור של איה ואדר. לעיניו של דני אופנוען השטח מתגלה מחזה אימה, סדיסט זוועתי מתעלל בגופת ילדה בשדה נטוש - ואז האופנוע מתהפך באוויר והכול מחשיך. בסגנונה שכולו סוריאליזם, אוונגרד, ברוטאליזם ופאנק, מתארת גליקמן אלימות קיצונית חסרת פשר, תוך שהיא מצליחה לשמור על מתח קבוע - היה או לא היה? הזוועה הזאת היא רק בראש שלו, או שאכן התרחשה במציאות. זה לא ברור בשום חלק של הסיפור המחזורי והדינמי, ממש עד לרגע האחרון, המספק פיתרון בנאלי למדי.

הנובלה השלישית בספר, משהו עסיסי, הוא מהתלה משונה על עמליה בת ה-63, שפוגשת עגבניה מדברת - כן, פשוט ככה - ונכנסת למעין טרנס של שגרה יומיומית טקסית, כמעט פגאנית, פולחן המטלות האינסופי שהייאוש והחדווה משמשים בו בערבוביה, וכרגיל אצל גליקמן, מעברים חדים בין מציאות, חלום והזייה, ובין שפיות לטירוף.

איך שלא תסתכלו עליו, "תאווה תיאבון ריקבון" הוא ספר מאוד לא נעים לקריאה. יש נגיעות של יופי וכישרון, אבל עד שמגיעים אליהן עוברים חווית קריאה מייסרת ומפרכת למדי. גם העברית של גליקמן לא מלוטשת מספיק, מה שאולי היה מקל על הקריאה בחלקים הקשים, והם רבים מספור.

דובי, בעלה של עמליה, סוחר רכב מזדקן שמדבר בגיהוקים וקצת מכור לחמוצים. החלום הבורגני הישראלי, שהפך לסיוט.

"צהוב הפנסים לא היה אותו הצהוב, כחול האספלט לא היה אותו הכחול. היו המון גוונים בעולם והוא לא יכול להיבהל מכולם".

מושבה מגניבה, כמו זו שבה גרים דני וענבר. בהפסקות קריאה בין טיולי השטח האתגריים.

קשה לקבוע. ברור שלגליקמן יש פוטנציאל לא קטן, אבל מצפה לה עוד הרבה עבודת עידון ושכלול.

להיות מיוחד ולא לדפוק חשבון זה אחלה, גם להיות אלים וישר לפרצוף זה לגמרי לגיטימי, לחפור אובססיות עד זרא זה אפילו מעניין. אבל מה קורה כשהנבירה באובססיה היא האובססיה עצמה. אם תבקשי מהקורא להישאר איתך, עד הסוף או לפחות עד האמצע, את חייבת לספק לו עניין בסיסי, במובן סיפורים ודמויות שאפשר להתחבר אליהם, ואפילו את המילה המוזרה הזו, שאסור להזכיר - הנאה.