בהתחלה מתגלה גופה של יונה, אחריה גופה של עטלף, ולבסוף גופה של אישה. הזמן הוא תקופת הסגרים החונקים בשיא המגפה. המקום הוא קו התפר רווי הפשע והמתחים הגזעיים שבין השכונות ואדי סאליב והדר בחיפה. זוג תל אביבים בני 30 ומשהו עוברים לשם עם ילדיהם ומרוויחים קצת נוף וגינה קטנה, שאף פעם לא היו משיגים בעיר הגדולה והיקרה. כשעולמם הולך ומצטמצם, האישה מבקשת לפרוץ החוצה. היא מגלה את מיניותה מחדש ויוצאת לשורה של מפגשים מזדמנים, מסעירים עד מוזרים, המרכיבים את "דלפין", ספר הביכורים המוזר עד מסעיר של דפנה לוין.

ספארי/ ג'וליה פרמנטו

פשוט נכון ומדויק.

מוזר לגלות מחדש את המיניות שלך באמצע החיים. הכל מתרחש תוך כדי הפעולות הפשוטות, היומיומיות – שינוע הילדים, עבודה, ניקיונות, שגרה, ואז פתאום כניסה לאתר כלשהו וכל מיני חילופים חטופים, שכאילו לא קשורים לכלום. בהתחלה זה מרגיש קצת מלאכותי, אבל מתרגלים. היא מבלה כמה ימים מתוחים עם זוג ישראלים שגרים בפרבר מחוץ לרומא; ואז היא עם אבא שהילדות שלו לומדות עם הילד שלה בגן. אלו מערכות יחסים לא אפויות מספיק, שכמו לא הספיקו להתפתח ולכן גם המין בהן מסורבל משהו, משדר זרות.

במסגרת מסע הגילוי, דלפין, זה הכינוי שלה באתרי ההיכרויות, מגיעה גם לסדנת מיניות לנשים. גופה נענה לה והיא מפרטת את כל מה שעבר עליו; כל נקודה, חתך וצלקת מזכירים לה היריון ולידה. הגוף הבוגר מתמסר לה מתוך היכרות עם עצמה ועם תשוקותיה – הרחקה רגעית של המוות למען ההווה: מסיבת חשק עם הבעל, שי, בצרפת; חופשה בסיני עם אלונה, האקסית של המאהב. לוין משחקת בין חושניות לניתוק, סקרנית, אבל לא תמיד מתחברת, תמיד נשארת קצת בחוץ.

המבנה האפיזודי/ סיפורי של הספר קצת מפריע לפעמים, כאילו לא כל הסיפורים קשורים זה לזה.

השכנים ממול, שיוצאים למכונית, כאילו לסיבוב קניות, רק כי זה המקום היחיד שבו הם יכולים לעשות סקס הרחק מהילדים. מה לעשות, ככה זה היה בקורונה.

"הנהג באוטובוס אומר את המשפט הזה: להתקדם אחורה. להתקדם אחורה. ככה אני מרגישה לפעמים".

חיפה, עיר עם תחתית.

וואו, כל כך. העברית של דפנה לוין מושלמת והכתיבה שלה פשוט נפלאה.

זה מסתיים, כמו תמיד, בג'נטריפיקציה. הם כבר לא הזוג התל אביבי/ בורגני/ לבן היחיד בשכונה; רבים עוד יבואו אחריהם. בסביבה החיצונית, כמו בגוף ובנפש פנימה – מה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה.