ביקורת מזוית אחרת
רן בן-נון
אסף גברון מפציץ עיבוד עתידני משגע לקלאסיקה השייקספירית הנצחית
תקציר מנהלים
נכס אחד לכל אדם. זו נוסחת החיים הפשוטה בעידן הפוסט קפיטליסטי שבו מתרחש "המלט" (The Cement) של אסף גברון המתכתב, או ליתר דיוק משתעשע, עם הקלאסיקה השייקספירית הנצחית, במסגרת המיזם הספרותי המסקרן "פוסט-קפ" של מכון ון ליר. השנה היא 2066, המזה"ת כולו הוא איחוד כלכלי עצום בגודלו וחסר גבולות שבו, בגלל שכל אזרח מקבל את כל צרכיו מהמדינה, נוצר ביקוש עצום לבנייה זולה ומהירה. כאן נכנס לתמונה המלט הייחודי, חומר הבנייה החדשני שהמציא עמרם אלאלוף מדימונה, טייקון נדל"ן אימתני. אבל כעת עמרם נופל למשכב ובנו הנאמן עמי מוזעק למיטת חוליו ומגלה קונספירציה אפלה, שלה שותפים אמו, דודו, היועץ העסקי הנכלולי וגם עורכי הדין המרושעים, ממש כמו במחזה הקלאסי.
כמו מה זה
זרע רע/ מרגרט אטווד
קל/כבד?
קליל, מתוחכם ומגניב.
למה כן?
מכאן מתגלגל מעין מותחן עתידני, כיפי להפליא ומלא המצאות מגניבות, שנעות מהטכנולוגי אל החברתי והפוליטי וגורמות לנו לחשוב מה היה אם, והאם אכן יש סיכוי שמזה"ת חדש ואוטופי כזה יקום ויתגשם מתוך הביצה הסמיכה שבה אנו מבוססים כיום. במובן מסוים, "המלט" בפרט ופוסט-קפ בכלל הם מעין הרחבה של הסכמי אברהם אל עבר מציאות כלכלית הגיונית, טובה, אופטימית ובת השגה. אם רק נרצה, אם רק נאמין.
למה גם כן?
העידן הפוסט קפיטליסטי אולי שחרר את בני האדם מהצורך בכסף, אבל הוא לא שחרר אותם מהיצרים החייתיים, אז עכשיו הם נלחמים על כוח וכבוד. השייחים במפרציות, למשל, הצליחו להנדס את הממשל כך שבכל זאת יצליחו לצבור עוד ועוד נכסים, בעוד שהאב עמרם, שהיה בעד הפוסט-קפ למרות היותו בעל הון, הורעל על ידי שותפיו הקפיטליסטים מהזן הישן. בעולם שסביבם מדברים על הפנאי הארור – יותר מדי זמן פנוי, פחות מדי דברים לעשות, וכך דור שלם הולך ומאבד את שפיותו בענן של שעמום ודיכאון.
למה לא?
יש משהו קצת מטריד ומלאכותי ברעיון של ספר מוזמן, שנוצר לצורך קונספט או לטובת רעיון מסוים, גם אם הרעיון לכשעצמו מעולה ממש.
דמות לקחת
אודליה פולנסקי, בתו של היועץ הבוגדני של עמרם ואהובתו של עמי, שהדברים משתבשים ביניהם באופן עגום וחסר תקנה. דמות טראגית עשויה למופת, המתכתבת באופן מושלם עם אופליה הקלאסית.
משפט לקחת
האם האהבה היא לא פשוט מה שהיא? מפגש אקראי, ממוזל, תלוי עיתוי, תלוי מיקום, תלוי זמן, חיבור שעובד או לא?
איפה קוראים?
אם כבר מזרח תיכון חדש, אז נתחיל בדובאי הממוזגת ומשם נתקדם הלאה, מפרצית אחר מפרצית, במעלה סולם היוקרה.
נחזור לעוד?
כן. מ"מובינג" ועד "המלט", גברון הוא בהחלט אחד השווים והמגניבים בסופרינו.
השורה האחרונה
איך שלא תסתכלו על זה, "המלט" הוא ספר המגויס רובו ככולו לחזון הפוסט-קפ. אבל בתוך המגבלה הקשיחה הזו גברון מצליח לתמרן יפה בין נאומים אנטי-קפיטליסטיים חוצבי להבות לבין עלילה מהודקת וזורמת. קריאה מהנה מאוד, שגם מצליחה לעורר מחשבה.