אחרי חמש שנות זוגיות ומעין הבטחת נישואין, ארוסה של מתילד עוזב אותה בפתאומיות ומותר אותה המומה וכואבת. מוכנה לעשות הכל כדי שיחזור, היא שולחת לו הודעות, מתחננת, אבל אין סיכוי. אי אפשר לחזור לסיפור שנגמר, כותב דוד פואנקינוס ב"שתי אחיות" ושוב מפענח בשפתו הצלולה את נבכי הנפש, צולל אל תוך ההתנהגויות הקטנות ביותר כדי למצוא את רגעי הלב, כמו היו אבני חן נדירות. אטיין, הארוס של מתילד, חוזר לאקסית שלו ופואנקינוס מקיף אותה בענן של תובנות שקטות ועצובות, שצצות ועולות מתוך שלל תודעות – אטיין עצמו, איריס האקסית שלו, המנהל בבית הספר שבו היא מלמדת ספרות, והדמות החשובה בחייה כעת – אחותה אגת. החיים הם רשת של קשרים, הספרות היא רשת של תובנות, הכל מחובר, הכל פועם בכל רגע בתחושה של הארה. בכתיבה של פואנקינוס יש מגע רוחני שלא דומה לשום דבר אחר.

הקרקס הנסתר/ ג'ניפר איגן

פואנקינוס בשלו, מעודן ומרפרף.

פואנקינוס מתאר אהבה אובססיבית, ואישיות תואמת, בכאלו תועפות של רגש ודיוק, שאנו לגמרי מזדהים עם מתילד וכואבים את כאבה. הוא בערך הסופר היחיד בעולם שגם כשהוא מסביר ומאכיל אותנו בכפית, זה לא יוצא מעצבן. להפך, אנו מודים על שאר הרוח והעומק הרגשי. ואז, כשמתילד מאבדת גם את עבודתה בעקבות איזו תקרית מביכה, אנו מקבלים אותה אלינו בזרועות פתוחות ומחבקים אותה לליבנו.

אם חלקו הראשון של הספר הוא סיפור של פרידה, חלקו השני הוא סיפור של חיבור, אבל זה חיבור בעייתי מאוד, טעון, מורכב – חיבוק בין אחיות שלא תמיד היו קרובות. מתילד אסירת תודה על כך שאחותה אגת מכניסה אותה לדירתה הקטנה, עם בעלה פרדריק והתינוקת לילי, ומניחה לה לחזור לעצמה אט אט ולנסות למצוא את מקומה בעולם. אבל אז, באופן טבעי, מתחיל לצוץ ביניהן משהו לא נעים ולעלות אל פני השטח. כי ככה זה בני אדם. יש לנו עבר, יש לנו היסטוריה ולכל מקום אנו מביאים את עצמנו, עם מזוודות של כאב וזעם.

דוד פואנקינוס זה לא לכל אחד. יש קוראים שימצאו את ההסברים שלו חופרים ואפילו מציקים.

איריס, האקסית של אטיין שחוזרת אליו וגורמת לו לעזוב את מתילד. איך היא עושה את זה? כמו תמיד אצל פואנקינוס - בעדינות.

היא הייתה נציגה מושלמת של תקופתנו המודרנית. היא חייתה את חיי האהבה שלה כמו תיירת במוזיאון, שמצלמת את הציורים במקום להתבונן בהם באמת.

ברור שפריז. אין כל אפשרות אחרת.

בטח. הספרים של דוד פאנקינוס עושים לנו נעים הנשמה.

במשפטיו המופלאים, ציטוטים לפנתיאון אחד אחד, מברר פואנקינוס מי אנחנו כשאנו זוכים לאהוב, מי אנחנו כשהאהבה נלקחת מאיתנו ומתי, אם בכלל, אנו בשלים לאהבה חדשה. כשהאהבה היא כל חייך, מה נותר ממך כשהיא הולכת.