אשתו של צ'וניו, נהג מיניבוס מלה פאס, בוליביה, עוזבת אותו כשהיא מבינה שהוא לוזר מוחלט ושכל דבר שהוא יכול לעשות – היא יכולה לעשות טוב יותר. האישה קונה לעצמה מיניבוס משלה, מכסה אותו במדבקות של הבקסטריט בויז ובסיסמה "כשהנסיך מתמהמה, תחגגי עם הצפרדע", ואכן מתחילה לחגוג, יוצאת לחיים חדשים. צ'וניו שוקע במרירות וברחמים עצמיים, מסתבך בקטטת שיכורים ובאישון לילה דוחס את שני בניו למונית ונוסע אל הלא נודע. כל זה מסופר בלשון עסיסית, מתפוצצת מעושר, חיות וסקס, מפיו של הבן הבכור, כריסטיאן, שספק נהנה ספק חושש מההרפתקה; וזהו "החטוף", ספרו של גבריאל ממאני מגנה, מהקולות החדשים והמרתקים בספרות הדרום אמריקנית העכשווית.

נאום אהבה נגד גבר יושב/ גבריאל גרסיה מארקס

קליל ומגניב.

עד מהרה מתברר שהסיפור פה הוא חטיפה מזויפת. אבא רוצה שאמא תעזור לו לשלם את חובותיו ולכן ביים חטיפה של הילדים, שיכן אותם בביתה של זוגתו הנוכחית, כשחברו מתקשר אל האם כדי לדרוש את הכופר. למרבה השמחה, בביתה של בת הזוג מסתובבים כמה ילדים שאפשר לשחק איתם ללא הפסקה, ובהם מתבגר שלובש בגדי נשים, ילדה בת גילו של כריסטיאן שאפשר לשלוח ידיים מתחת לחולצתה, ואפילו אח קטן שניתן לבעוט בו בחופשיות. החיים פשוט מקסימים.

החטיפה היא לא באמת חטיפה, אלא השתלשלות אירועים שלומיאלית, משעשעת וגם קצת עגומה אם ממש מתעקשים. יותר מכל, יש כאן סיפור התבגרות וחניכה, עם דוק של אפלה וניצול, המתאבך מעל סימני מיניות ראשוניים שהגיבורים נרתעים מהם ונמשכים אליהם בעת ובעונה אחת, מסוקרנים מגופיהם המתעוררים וקצת מזועזעים מעצמם.

"החטוף" הוא בקושי הערת שוליים, הרף עין, מצמצו והוא כבר לא שם. כמעט מיותר.

טבו, אחיו של המספר. אם כריסטיאן הוא דמות שכלתנית יחסית לגילו, האח הקטן הוא פרא אדם אמיתי, כולו יצרים והתלהבות משולחת רסן. עבורו אירוע החטיפה הוא באמת טריפ אינסופי, והוא אכן גורם לנו להתגעגע קצת לילדות..

הלב של אחי היה כזה: עצום, מרוגש מדי. כל כך מסוגל להרגיש, עד שלא הספיק לו להיות איבר בתוך הגוף שלו. זה היה לב שרוצה להיות הגוף כולו, שתמיד משתוקק ליותר. לב שאפתן.

לה פאס מצטיירת כעיר תוססת, מטונפת, מטורפת וסופר מגניבה, שחייבים לעבור דרכה לפחות פעם אחת במהלך הטיול הגדול בדרום אמריקה.

כן. זו רק טעימה על קצה המזלג מיצירתו של מגנה, שממש עושה חשק לעוד.

איך מרגיש ילד ברגע שבו זורחת עליו ההכרה שאביו הוא אפס מוחלט. עצב וצהלה משמשים ב"החטוף" בערבוביה, מלווים בתחושת אשמה קלה שכל ילד להורים פרודים מרגיש, ולא משנה באיזה חלק של העולם נולד וגדל. זה סיפור קטן, זעיר ממש, עם עלילה קצרה ומהודקת, אבל מגנה מצליח לדחוס לתוכו רבדים של משמעות, פרספקטיבה של אדם בוגר על ילדותו ממרחק 20 שנה, שמוהלת לתוכה עומק של תוגה קיומית.