ביקורת מזוית אחרת
רן בן-נון
"העלילה" שייך לדור הבא והסופר מתוחכם של המותחנים
תקציר מנהלים
ארבע שנים אחרי פרסום ספרו הראשון והמבטיח, ג'ייקוב (ג'ייק) פינץ' בונר מלמד כתיבה יוצרת בקולג' נידח בוורמונט. ספרו השני יצא בהוצאה קטנה וזכה להתעלמות מוחלטת, השלישי והרביעי נדחו על ידי כל ההוצאות והנה הוא כאן, מלמד 12 גרפומנים הבטוחים שהם קלייב קאסלר הבא, גורו עקרות הבית הבאה או דיוויד פוסטר וואלאס הבא. ההפתעה - אחד מהם צודק. כך נפתח "העלילה" המשובח של ג'ין האנף קורליץ, השייך לגמרי לדור הבא של המותחנים, אלה שכתובים כספרות יפה מהשורה הראשונה.
כמו מה זה
החקיין/ דיוויד בלבין
קל/כבד?
קל וכיפי, במיוחד לפריקים ספרותיים ועוד יותר מכך - לכותבים.
למה כן?
התלמיד המוצלח הבודד הוא אוון פרקר, הטיפוס הכי מעצבן שג'ייק נתקל בו מימיו. כבר בברביקיו החגיגי של פתיחת השנה, פרקר סוחב ממנו בגבריות רחבת כתפיים את הבירה האחרונה בצידנית. בשיעור הראשון הוא מצהיר שהוא נמצא שם רק כדי "להוסיף כמה אותיות" לשמו ואולי גם למצוא סוכן ספרותי, אבל בטח לא כדי ללמוד משהו, כי הסיפור שלו פשוט מושלם. ומה שבאמת מדהים, אחרי קריאת הפרק הראשון, הכתוב להפליא, ג'ייק מסכים איתו במאת האחוזים.
למה גם כן?
כעבור שלוש שנים ג'ייק, התקוע בעוד עבודה "ספרותית" מיותרת באיזו חור בשומקום אמריקה, מגלה שפרקר נהרג במפתיע לפני שהספיק לכתוב את ספרו. כאדם המאמין באופן מיסטי שיש סיפורים החייבים להיכתב – ג'ייק כותב את הסיפור של פרקר וזוכה לתהילת עולם: אופרה וינפרי, סטיבן ספילברג, הרצאות בפני אולמות מפוצצים, הכל כולל הכל - היי, אפילו אהבה! אבל אז מגיע המייל: "אתה גנב".
למה לא?
הספר שקוע מדי בביצה הספרותית עצמה ומשתכשך בה בהנאה גלויה. אם אתם לא שם, אולי קצת תסבלו.
דמות לקחת
קנדי, המראיינת, הברבי הספרותית האולטימטיבית, הכי מפרגנת, הכי תומכת, עם השאלות הכי מרימות להנחתה. כל סופר צריך אחת כזו.
משפט לקחת
אף אחד אחר לא יזכה לחיות את החיים שלך.
איפה קוראים?
ורמונט. שקטה, יפה, פסטורלית ומשעממת, במובן הטוב.
נחזור לעוד?
ברור. נשמח אם גם ששת ספריה האחרים של קורליץ יתורגמו לעברית.
השורה האחרונה
אם תהיו מספיק מרוכזים וחדים, תוכלו לנחש די בקלות את סוף "העלילה", אבל זה לא ממש מפחית מההנאה העצומה ממנו. עם על "אנומליה" השמיימי של ארוה לה טלייה נהוג לומר שהוא מותחן מטאפיזי, "העלילה" הוא מותחן פוסט-מודרני, כי הוא עוסק בנושא שבליבת צורת החשיבה החדשה הזו – מהו מקורה של יצירת האמנות? האם השדה המושגי שבו היא צומחת הוא העולם החיצוני או הספרות עצמה? בעולם כזה אין משמעות להעתקה. כולם מעתיקים מכולם, והמוצלחים הם אלה שיודעים ממי להעתיק. וכמו שנהוג לומר אצלנו באופן הכי פוסט-מודרני: אז זהו, שלא.