"מפלצות מפחידות", שם ספרה המהפנט של מישל דה קרצר, אוסטרלית ילידת סרי לנקה, לקוח מהשיר הקלאסי של דיוויד בואי מ-1981. בשנה הזו מגיעה הגיבורה הראשונה של הספר, לילי, אוסטרלית ממוצא ארמני, למונפלייה שבצרפת כמורה לאנגלית. בגלל צבע עורה השחום, היא נראית כמו האלג'יראים, ה"ערבים", המציפים את העיר, מה שמעמיק את משבר הזהות שלה. למה היא כאן? כדי להתרחק. היא משוטטת ברחובות וסופגת תרבות ומבטים, לא נעלבת וכמו גיבורתה, סימון דה בובואר – אף פעם לא פוחדת.

שנים טובות/ מאיה ערד

רציני, אבל לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.

מעבר לעניין הפוליטי, החברתי והפילוסופי, יש כאן אישה צעירה מאוד עם תשוקות של אישה צעירה מאוד, שמפנטזת על ניק, בן הזוג של חברתה מונה, סטודנטית לאמנות יהודייה וג'ינג'ית חלבית ומעוררת קנאה, שהמלצר הערבי החתיך בבית הקפה חושק בה ולא בלילי, כי הגוון שלה זהה לשלו. יש כאן הפנמה אירונית של הגזענות ומשחק גאוני למדי של דה קרצר ברגשי הנחיתות של גיבורתה. כתיבתה חכמה ומעודנת. היא לא דוחפת לפרצופנו מניפסטים חברתיים, אלא גורמת לנו להתחבר לגזענות הטבועה בכל אחד מאיתנו מתוך ההתרחשות המינורית, האפיזודית. זו דרכו של עולם, זה טבע האדם.

ה"מפלצת" השנייה בספר הוא לייל, שבעתיד קרוב ודיסטופי מתגורר במלבורן עם אשתו שאנל. אלה כמובן לא שמותיהם המקוריים; הם שינו אותם כדי לנסות להשתלב בתרבות שהופכת לגזענית יותר ויותר מיום ליום, שבה האיסלאם הוצא אל מחוץ לחוק, תוך כדי מגיפה איומה ושואה אקולוגית. ממילא הם בולטים בצבע עורם, אז לייל מאוד משתדל שלא להתבלט בדברים אחרים. בעבודה הוא מקפיד להישאר בדרג ביניים, כשהמנהלים שמעליו טפשים ממנו בהרבה, ואת ילדיו הוא מחנך להיות תמיד בין עשרת התלמידים הטובים בכיתה אך לא בין שלושת המצטיינים – העיקר לא לעורר תשומת לב.

אפשר לקרוא את הספר משני צדדיו - קודם לילי או קודם לייל. גימיק מיותר, שמנמיך את היצירה המעניינת הזו שלא לצורך.

אייבי, אמו של לייל, שהחוק האוסטרלי היבש מאפשר להיפטר ממנה בהמתת חסד בהמלצת רופא, אבל היא פחות מעוניינת בהליך, א להתבטא בעדינות. אישה קריפית ומרחפת, שמביאה את הצמרמורת שהספר הזה מעורר לעומקים אחרים לגמרי.

אמא שלי כל־כך צפויה. היא באה ממשפחה קתולית. סנובים זה לא מילה. כולם עד אחד פרו־נאצים, כולל הכלבים הפומרניאנים. אז ברור שהיא הייתה חייבת להתחתן עם יהודי.

מונפלייה היפהפיה, שיש לקוות מתנהגת יותר יפה לזרים מאשר בסיפורה של לילי.

כן. מישל דה קרצר מאוד מעניינת ומסקרנת. נשמח לקרוא ממנה ספר אחד, רגיל, פשוט, כמו שצריך.

בוגד נקלה בתרבותו ובמוצאו, לייל הוא פקיד אפור במשטרת המחשבות האוסטרלית, שתפקידו לסמן בני אדם בצהוב או באדום לפי אמונותיהם ודעותיהם. הסיפור מגיע לשיא האבסורד כשעל עורו של לייל מתחילים להופיע כתמים בהירים, כאילו הנחיתות היא כבר פסיכוסומטית. ואם הפרק של לילי מעודן יחסית ונוגע ללב, זה של לייל כבר הרבה יותר מרושע ואפל. גזענות ושנאה זה לא משעשע. טוב, אולי רק קצת.