ביקורת מזוית אחרת
רן בן-נון
עולם ההייטק הקפוא ועולם הציד האכזרי משתלבים בספר קריפי להדהים
תקציר מנהלים
בכל מקום שבו היא נמצאת, היא האישה היחידה. גיבורת "יריתי באמריקה" המקריפ של תהילה חכימי היא ישראלית ברילוקיישן בארה"ב, מנהלת פרויקטים בכירה בחברת הייטק, בבדידות עצומה שמופרת רק על ידי מסעות ציד עם מהנדס אמריקני שעובד לצידה, דיוויד. מתפתחת ביניהם מערכת יחסים משונה, שיש בה צד אפל, של שליטה. בשטח היא מצייתת לפקודותיו, ונרקם ביניהם משהו לא ברור, מטריד. ברקע מערכת היחסים המוזרה עם דיוויד, שבליבה מן פאטיש מוזר לכלי נשק והרג, מהדהד עולם ההייטק הקר עם חוזי ההעסקה הקשיחים והיחס לעובדים כאל מכשירים ברי החלפה. מי יקדים את מי במניפולציה, העובד או המעביד? מי ינצח? זה מעורר חלחלה לא פחות מסיפורי הציד ונוצר עולם קודר ופלסטי, נעדר חום או אנושיות. מוות בטבע, הישרדות במשרד.
כמו מה זה
רילוקיישן/ איילת גונדר גושן
קל/כבד?
רזה ושרירי.
למה כן?
"יריתי באמריקה" הוא סיפור של הידרדרות, איטית, מחלחלת, מאיימת, איבוד אחיזה במציאות ואימה חסרת פשר. זה לא שמה שקורה מחריד כל כך, אלא התחושה הכללית שלא ניתן להירגע ממנה, שמרחפת מעל או מגרדת מתחת לפני השטח, מכרסמת בירכתי התודעה. הגיבורה של חכימי לא בסדר, היא ממש לא בסדר, אין מי שיעצור אותה, היא בדרך למטה.
למה גם כן?
רק הרבה אחרי מחצית הספר אנו מתחילים להבין מה הפך אותה ל"כזו" – הקור, הקשיחות הקטלנית. היא מתארת זוגיות שהסתיימה והותירה אותה מרוסקת וקפואה. אפילו כאן, הכישרון הגדול של חכימי טמון בריחוק התיאורי הכאילו מכאני, כמעט רובוטי, כשדווקא מתוך השקיפות הזו אפשר לראות את הרגשות נעים לאיטם מתחת לעור. הכעס, העלבון, הכאב, ההחלטה הנזעמת שזה לא יקרה לה שוב ויהי מה. אף אחד לא יתנהג אליה ככה. ליבה חתום וסגור לעד. האמנם?
למה לא?
הניתוק הרגשי המבעית. לבעלי עצבים חזקים בלבד.
דמות לקחת
מרים, אשתו של דיוויד, מעין נוכחות מרחפת ברקע, נוכח נעדרת, קיימת ולא קיימת. משפיעה על הכל בלי להיות שם כמעט, וזה פשוט גאוני.
משפט לקחת
ראיתי את נקודת היציאה, את הדלת הפתוחה, ראיתי אותם מחזיקים אותה פתוחה לרווחה. אני רק הייתי צריכה להחליט מתי אני רוצה לחצות את הסף.
איפה קוראים?
שום מקום אמריקה - איידהו, מונטנה, צפון קרוליינה. מקום שבו אף אחד לא ימצא אתכם.
נחזור לעוד?
כן. תהילה חכימי יודעת לכתוב. היא אפילו קצת בית ספר לכתיבה עילאית.
השורה האחרונה
האימה ב"יריתי באמריקה" כמעט בלתי מורגשת, רק מרחפת ברקע ההתרחשויות וזוחלת לאיטה, עד שלבסוף מכה בנו כברק. בדרך לשם חכימי מצליחה להתל ולשטות בנו, ליצור קרבה לדמות שלא רוצה שיתקרבו אליה, לא נחמדה או חביבה. אבל כשמבינים אותה, הלב יוצא אליה; מתוך האנדרואידית התאגידית המנוכרת מתגלה אישה בשר ודם, אמיתית, כועסת, חסרת מנוחה, לבדה מולך העולם. בדרכה המאוד מוזרה, חכימי יצרה גיבורה פמיניסטית חסרת פחד, אמיתית, נדירה.