היא נמצאת בשבוע הרביעי להריונה ועליה להחליט אם להמשיך או לעבור הפלה. אבל היא לא ממהרת. היא בת 33, המאהב שלה, שאותו היא מכנה X, כבר בן 55, ולכבוד ההריון היא מפתחיתה בצריכת אלכוהול ומוותרת על סופי השבוע שבהם היא מזריקה הרואין ופורשת מהמציאות לזמן מה. "הצעקה", ספרה השני של מעין איתן המופלאה, הוא מופת של ניתוק רגשי ואימה קיומית. הספר, חצי אוטוביוגרפי וחצי דמיוני, עוקב אחר מה שעבר עליה מאז צאת ספרה הראשון והמבריק, "אהבה". מובטלת, מתקיימת מעוד ועוד הלוואות שהבנק ממשיך לאשר לה משום מה ומתמסרת לאיש הזה, המבוגר ממנה ב-22 שנה. למה? התשובה, אם בכלל יש כזו, מהדהדת בתוך הריקנות הכללית ותחושת חוסר המשמעות, שאיתן הפכה לפיוט מינימליסטי ונדיר בעוצמתו.

חג המכשפה/ עינת בדי

הכתיבה מינימליסטית, הנושאים קשים מנשוא.

"הצעקה" הוא משחק גאוני של ניגודים וסתירות – זרות מול קרבה, אינטימיות מול ריחוק, נאמנות מול בגידה, הנאה מול סבל, אמת מול שקר. הגיבורה, ובעצם איתן עצמה, אף פעם לא שלמה עם עצמה לגמרי, תמיד מתלבטת, ואף פעם לא נמצאת עד הסוף בפנים, בתוך החיים, בתוך ההוויה. תמיד קצת צופה מבחוץ ותוהה מה קורה שם וממה כולם כל כך נהנים, האם באמת שווה להיכנס למשחק. אז היא פשוט משחררת ומאפשרת לגוף ולכוחות הגורל לעשות את שלהם, מתמסרת לכאוס, ללא נודע שבעת ובעונה אחת מקיף אותה מכל צדדיה וגם צומח בתוך בטנה.

אנו עוקבים אחרי איתן בשילוב של אימה וחרדה, המומים מעוצמת ההרס העצמי השוכנת בתוך אדם אחד, מבינים שההיריון שלה לא הופך אותה לאחרת, שלא יהיו כאן קלישאות בנוסח "האימהות שינתה אותי" אלא דרך מסוימת, ברורה מאוד, שאליה מוליך הקיום האגבי הזה, המבקש לצמצם למינימום את הקשר עם המציאות.

זה ההיפך מספר פיל גוד. הוא משרה על הקורא מועקה כבדה.

X, עם בגדיו המהוהים וספריו, הוא מופת של גבריות תל אביבית בוגרת, די עלובה, אפילו קצת רעילה, הגבר הקלאסי שאישה מסתפקת בו כי זה מה יש, כי השאר גרועים יותר, כי ממילא הכל זמני.

אני לא מצליחה להחניק צעקה ארוכה; אני יודעת שהשכנים יכולים לשמוע; אני סותמת את פי באגרופי, אבל הצעקה חודרת את הבשר, מהדהדת בדירה כולה. כבר לא אכפת לי מה עושות נשים אחרות; אני מאבדת את ההכרה שלי.

תל אביב של לילה - קודרת, איומה, חסרת נשמה ומחרידה בדרכה. אין לנו מקום אחר.

כן. מעין איתן בדרך להיות אחת מגדולות הכותבות בשפה העברית. בעצם, היא כבר שם.

מעין איתן אוחזת בנו ומכריחה אותנו לראות, להביט, לחוות. הניתוק שלה כמו כופה עלינו להרגיש גם בשבילה, לתת לאימה לחלחל אל תוך נשמתנו, ולהתפלל לשלומה. ממש לא בטוח שתפילותינו ייענו.