באגמון זעיר בקצה ארץ הביצות שבמזרח לפלנד ניטשת מלחמה לחיים ולמוות בין היצורים שעדיין נותרו במים ההולכים ומתמעטים, עד שלבסוף נשאר בו רק דג אחד, המכונה זאב הנהרות ונראה כמו בול עץ עם פה וסנפירים. אלינה, ילידת המקום, קשוחה וגלוחת ראש, עם בוהן שבורה, מגיעה לשם מדי שנה בחצי העשור האחרון כדי לצוד את הדג האחרון הזה, לשהות בבית הוריה ולהדחיק שלל רגשות מעורבים. לרוב הביקור קצר ונחרץ, אך השנה הדג המוזר מצליח לחמוק מחכתה ושולח אותה לטריפ מוזר, מלא יצורי בלהה וכתוב בריאליזם מאגי מבריק. זהו "קללת זאב הנהרות" המוזר והמסקרן של יוהני קארילה, שעליו ניתן לומר בוודאות מוחלטת: כזה עוד לא קראתם.

ארמון הקרח/ טאריי וסוס

לא שם ולא שם, פשוט מוזר.

תיאורי הטבע ב"קללת זאב הנהרות" הם מהיפים שנכתבו אי פעם, למרות שכולם נוטפים אכזריות ורוע: שלל רמשי ביצות עטים על אלינה ומבקשים למצוץ את דמה - מכונות הרג מושלמות של הטבע, המצוידות בשלל איברים שנועדו לחתוך, לנגוס, לנסר, לקרוע ואז לבלוע. הטבע נורא ההוד הזה מעורר אימה והערצה בעת ובעונה אחת – ורק אז מגיעים גם היצורים העל טבעיים, שנוכחותם בסיפור יומיומית ממש כמו החיות ה"רגילות" ולעתים אף לא בדיוק ניתן להבדיל בין אלו לאלו.

אט אט הולכות ונפתרות החידות שסביב דמותה המסתורית של אלינה: הקשר בין זאב הנהרות לבין אמה המכשפה, ובינו לבין אהוב נעוריה, וגם הסיבה לכך ששוטרת נחושה דולקת בעקבותיה. קארילה המוכשר מקיף את הגיבורה שלו בחיבורים מיסטיים עמוקים, מעגן אותה למקום ולזמן בקשרים הנפרשים בין עולמות ומרחיבים את התודעה. הדמות הכפרית הפשוטה לכאורה הולכת והופכת לנגד עינינו המשתאות לגדולה מהחיים.

אנשי מזרח לפלנד מדברים בניב מקומי מוזר, שהתרגום שלו לעברית מוזר אפילו יותר, ולפעמים אפילו קצת לא נעים לקריאה.

ינשוף, השכן המשונה של אלינה, אחד הבודדים שמבינים אותה, קשור לכל העולמות, מחבר בין עבר להווה, איש המקום, נטוע באדמה, שורשי ומופלא.

כשהייתה הגברת הצעירה זאטוטה, האף שלה היה תקוע תמיד בתוך ספר. זה בפני עצמו כבר היה צריך להיות סימן לאחרים שסיטרא אחרא שולט בנשמה שלה. אף בנאדם נורמלי לא קורא כל כך הרבה.

לפלנד פשוט יפהפייה וכל כך מיוחדת; הלב והנפש נמשכים אליה בחוטי קסם.

ברור. קארילה הוא כישרון נדיר ופנומנלי.

"קללת זאב הנהרות" הוא חזרה לעולם פגאני עתיק, שבו האדם חי בשלום עם הטבעי, העל טבעי וכל מה שביניהם. זה יקום שבו רוחה הקמאית, ההיולית, של אמא אדמה שולטת בכוחות הבריאה ומתמסרת לעוצמה הנשית של המכשפה המיומנת, שמחלחל בה ידע קדום, העובר מאם לבת לאורך הדורות. אנא מכם, אל תעצבנו אותה.