שרה היא מאיירת ספרי ילדים וספרנית בודדה, בסוף שנות ה-40 לחייה, נמוכה, גוררת רגל מילדות עם עקמת קלה בגב, ומוכשרת להדהים. את צרכיה הגופניים היא מקבלת מכרית מאורכת שרכשה אונליין ואותה היא מחבקת בלילות. על האיורים המופלאים שלה היא חותמת בשם המסתורי אימאן, על שם זוגתה האהובה של דודתה פלורה, האישה שגידלה אותה מינקות. אבל לראשונה בחייה, שרה רוצה ליצור ספר ילדים שלם בעצמה, לכתוב ולאייר אותו מתחילתו ועד סופו, ואנו מצטרפים אל גיבורת "הו מאמה" שובה הלב של תמי בצלאלי למסע מופלא שכולו שחרור והתגברות אל העולם – ממש כמו היצורים הקסומים הממלאים את ספרה.

עורכת מלווה/ ורד זינגר

לא קל מדי, לא כבד מדי.

מאז מות דודתה האהובה, שרה נמצאת לגמרי לבד, או כמו שהיא קוראת לזה, "לבדית". את הסקיצות הראשונות לספרה היא מאיירת במכוניתה כשהיא עוקבת באובססיביות אחר מורה יפהפייה ליוגה, שממנה התייאשה אחרי שני שיעורים בלבד. מאז חוויה חד פעמית עם חברתה הטובה ביותר בגיל 12, שרה מעולם לא חשה מגע אנושי על גופה. היא מתקיימת בעולם משלה, שרק לעתים רחוקות מאוד נפתח ומתחבר אל העולם האמיתי.

"הו מאמה" הוא ספר נשי במובן הכי עמוק, עגול, אמיתי וטוטאלי שיש; ספר שהטקסטים היפים ביותר שבו עוסקים באיבר המין הנשי – המסתורי, האלוהי, שהאישה "מאורגנת" סביבו; מקור אינסופי של כוח וחיות, יסוד החיים, כמו באיזה פולחן אדמה פגאני עתיק.

גברים פחות יתחברו. פחות בהרבה.

הוריה של שרה, יהודייה ובדואי, רצו להשאיר אותה בבית החולים אחרי הלידה, אז דודתה האהובה לקחה אתה אליה. הדודה פלורה היא דמות צבעונית פולקלוריסטית גדולה מהחיים, דיווה מלבבת שאחרי טראומת הילדות לוקחת את אחייניתה המבולבלת מיד למסע מופלא בהודו, ובעצם משיבה לה את נפשה ומצילה את חייה.

אישה לבד זה קשה מאוד, אבל שתי נשים ביחד זה כוח. יותר כוח ממה שאישה עם גבר. אישה עם גבר כל הזמן רבים, ותמיד הגבר מנצח, אבל אישה עם אישה – שתיהן תמיד מנצחות ביחד.

ירושלים, שם הכל קורה, בין מעונות הסטודנטים בגבעת רם לשכונות הישנות והיפות.

הו כן. תמי בצלאלי פשוט נהדרת.

ספר הילדים שכותבת שרה וחייה שלה עצמה הם קווים מקבילים של מסעות אפיים, פיזיים ונפשיים, שנפגשים לבסוף באקורד סיום מרגש עד דמעות, למרות שאפשר לנחש אותו בקלות הרבה לפני בואו. זה כל כך יפה, מתוק ואופטימי, שלמי בכל אכפת.