חנה ומרקו נוסעים לניו יורק אי שם באייטיז עם בתם בת העשר. מרקו נמצא רוב הזמן מחוץ לבית, חנה היא שחקנית שלא ממש מוצאת עבודה, ובעצם האדם היחיד שנוכח בחייה הוא חברתה אוסי, גם היא שחקנית, רווקה המיואשת לגמרי מהגברים של ניו יורק, אותו זבל כמו הגברים בארץ, רק טיפה יותר מנומסים. כמה שנים קדימה, בתה של חנה נזכרת בעבר האפרורי הזה כשהיא משייטת בין תל אביב לניו יורק, בהריון שני אחרי שהראשון הסתיים בהפלה. גיבורת "היורדות" המבריק של דאה הדר היא בעלת טור אישי בעיתון ששונאת את עבודתה וגם קצת את חייה, אישה תלושה שיוצרת ספר עמוק וחידתי, שרוב ההתרחשות בו היא נפשית ופנימית.

ונדמה שהכל אפשרי/ עמליה רוזנבלום

הגותי ואיטי.

אם חד הורית, אחרי כישלון נישואיה ואובדן עבודתה, היא מיטלטלת בין שורת סיטואציות דחוסות המתוארות בעברית מדהימה, בין דמיון למציאות, בין תקופות ומקומות. אלו תמונות של תלישות ובדידות, של זרות עמוקה. איך זה לא להרגיש בבית בשום מקום, אף פעם? שילוב של מועקה ואי נוחות עמוקה, קיומית.

זו סביבה נשית שהגברים כמעט ולא קיימים בה וכשהם כן מופיעים, הם רק מפריעים. כך זה היה עם אמה, חברותיה ואביה המרוחק, וכך זה עכשיו. לא ממש הולך לה עם גברים. יש ישראלים שבאים לביקור ולא נשארים, ויש אמריקאים שמשעממים אותה עד שהיא קצת מעבת אותם, עם החביבות והשרירים ממכון הכושר. גם שכהיא מרגישה שאולי התאהבה, האהבה עצמה כבר מכילה בתוכה את זרעי הסוף.

לא קורה הרבה. ומה שבכל זאת קורה, די עצוב.

אוסי, החברה של אמא, שמספרת שהגברים נוגסים ממנה. כל פעם עוד נגיסה, ועוד נגיסה. וכבר אין לה את הכוח שהיה לה פעם. להיות צעירה עם לב שבור זה לא אותו דבר כמו להיות מבוגרת עם לב שבור. משהו בה נשבר.

עד שסוף סוף מצאתי אהבה, זאת אהבה משונה ועצובה שבהכרח תתחלף במשהו אחר. הוא עוד ישנא אותי וישכח איך אהב אותי ובסוף הוא ימחק אותי כמו שאני מוחקת את עצמי.

תל אביב, ניו יורק, תל אביב, וחוזר חלילה.

כן. דאה הדר היא כישרון אדיר ועצום, שאנחנו רק מתחילים להכיר עכשיו.

היא מגוללת את התכתבות הווטסאפ עם הגבר האחרון שלה מהסוף המריר אל ההתחלה המבטיחה, ההודעות הראשונות הלוהטות, המתגעגעות, והעצב שלה מכסה אותנו כמו שמיכה כבדה. האם יש אנשים שפשוט לא בנויים לקשר, או שזה רק חלק מהזרות, חלק מהמרחק? לאורך כל הספר היא מנסה לכתוב שירי הייקו ונכשלת, לא מצליחה לכלוא את מה שהיא מנסה להגיד אל תוך המבנה הנוקשה והמהודק של השירה היפנית המסורתית. בעצם, "היורדות" כולו הוא מבנה ספרותי מצומצם ומינימליסטי שכזה: בפסקאות הקצרות, בשורות המדודות, וגם במשפטי ההשראה, שיישארו עם הקורא עוד זמן רב לאחר הקריאה.