באמצע החיים כמדריכת טיולים אתי דיין מקבלת הזמנה לחתונה בשבט המסאי אליו היא מגיעה לעתים עם קבוצות. החתונה נדחית ונדחית ובינתיים אתי מתאהבת בבני השבט והם בה. כמה חודשים אחרי החתונה היא מקבלת בדרך לא דרך מכתב שמספר לה שחברתה נוֹאוֹלְטוָוטִי חולה מאוד. אתי טסה לקנייה ומבינה שנוֹאוֹלְטוָוטִי חולה בדיכאון אחרי לידה. בסיועה של פסיכיאטרית מקומית ו"טקס גירוש" שאתי מבצעת בעזרת קרם לחות "life", נוֹאוֹלְטוָוטִי חוזרת לעצמה ולשבט. אתי הופכת רשמית ל"אחותה", מקבלת את השם נָיוֹלָנג - "אחת משלנו", ומוזמנת לבנות בית בכפר. אתי מתלבטת, אך לאחר שנות נדודים במערב אפריקה ובאוסטרליה היא מחליטה שהכפר הוא ביתה.

משפחתי וחיות אחרות של ג'ראלד דארל, רק באפריקה

אנחנו רגילים לשמוע על אפריקה בהקשרים של רעב, מלחמות ושחיתות, אבל אתי מתארת אפריקה תאבת חיים מלאה באנשים אופטימיים בעלי תפיסת עולם קלילה, שיתופית ואוהבת.

הסיפורים על חיי היומיום, הטקסים ופערי התרבות מרתקים ושופעים הומור. אתי מתלבטת בשאלות של שייכות (לבנות בית מצואת פרות כמו כולם או מעץ?) כסף (בשלב מסוים היא הופכת לכספומט של השבט), גידול ילדים, מיניות, רכושנות (בכפר הכל של כולם, כולל הילדים), בריאות, גלובליזציה ועוד.

אתי שומרת בכתיבתה על הזיק הילדי השובב שמתאר בפליאה והתלהבות את עולם החי והטבע של שמורת השבט.

התיאורים והדיונים אודות מילת הנשים הנהוגה בכפר אינם קלים.

טִירִישֶׁה – נער סקרן וחכם שהופך לבנה המאומץ של אתי.

אתי מזועזעת מהשחרור המיני של הנערות הצעירות בכפר שמחזרות אחרי נערים מבוגרים מהן עוד לפני שגופן התפתח. אנשי השבט מתפלאים לעומתה: “אבל אם היא לא תתעסק עם בנים, איך את רוצה שיצמחו לה שדיים? [...] "אנחנו מאמינים שחזה של אישה לא יצמח ולא יתפתח אם גבר לא ימזמז אותו.”

בספארי או בבית מול "נשיונאל ג'אוגרפיק".

מעניין יהיה לקרוא בעוד כמה שנים איך השפיעו התיירות, האינטרנט והאינדוודואליזם המערבי על האחדות והאחווה בין בני השבט.

"בחברה המסאית, ההווה, וטוב שהגענו אליו - הוא העיקר. התייחסות לזמן כרונולוגי איננה רלוונטית. אין "קדימה". עונות השנה "נעות" - עונה גשומה, עונה יבשה, עונה גשומה, עונה יבשה - בעוד האנשים "עומדים". האנשים תמיד נמצאים כאן ועכשיו, בהווה". הלוואי עלינו.