זה מתחיל הכי פשוט וטבעי. אנני מגיעה לפתיחת חנות הספרים החדשה של גרהם בקיימברידג', מסצ'וסטס. היא נמצאת עם גבר אחר, אבל זה חסר משמעות, כי אנני נדלקת על גרהם מיד, נמשכת אל הקלילות שבה הוא יוצר קשרים ומתחבב על אנשים. כל כך שונה ממנה, שאצלה המהלכים האלה יותר איטיים ומהוססים. שניהם בפרק ב', אחרי כשלון נישואיהם הראשונים. כעבור חמישה חודשים הם עוברים לגור יחד ומקץ שנה מתחתנים. אבל גרהם לא מצליח לשלוט בתשוקותיו והאמת, גם לא ממש מנסה. עוד רומן מחוץ לנישואין ועוד אחד, עוד בגידה ועוד הסתרה, כאילו לא למד כלום מנישואיו הראשונים. ואנני, מה תעשה כשתגלה? "מונוגמיה" המושלם של סו מילר הוא ספר שגדל עליכם לאט לאט – צער הגילוי של אנני הוא חדוות הגילוי שלנו.

ולדימיר/ ג'וליה מיי ג'ונאס

הנושא כבד מאוד, הסגנון פחות.

מילר אורגת פיסות חיים פשוטות זו אל תוך זו ומצליחה לנסוך פיוט פרוזאי מעודן אל תוך טקסי היומיום – הקפה של הבוקר, ציוץ הציפורים, השכנה הקשישה עם החתול השמן, המכונית הישנה המקרטעת. ואל תוך כל הבנאליה המקודשת הזו נמהלת טיפה של קדרות – הבגידה, ההסתרה, חוסר הנאמנות, השקר שמעיב על כל השלווה הזו ומזהם אותה ללא תקנה. האם זו גישה קצת שמרנית ועתיקה שלא מתאימה לגמרי למאה ה-21? המשיכו לעקוב אחרי אנני המרחפת מעל המציאות, צלמת הצופה בהתרחשויות מבלי לגעת בהן, ותגלו את התשובה.

ואז מגיע האובדן הגדול. רגע אחרי שנפרד לתמיד מהמאהבת האחרונה שלו, גרהם הולך לישון ופשוט לא קם. אנני נשארת שם לבדה, רגע לפני התערוכה החשובה שאמורה להחזיר אותה לעניינים, השליש האחרון של חייה עדיין לפניה, אבודה לחלוטין. עכשיו היא תגלה את סודותיו של האיש שאתו חלקה את חייה, ותדע שלא תמיד הצליח להיות המלאך השומר והטוב שלה.

יש פה די הרבה מוות ואבל. בואו במצב הרוח המתאים.

לוקאס, בנו של גרהם מנישואיו הראשונים, עורך ספרותי. דמות חכמה ומכילה, שהיא מעין תיקון למה שהיה אביו ברגעיו הפחות טובים.

רק כשאת גדלה את לומדת שאת יכולה לאהוב גם את מה שמכוער.

ניו אינגלנד היפהפייה והקרירה, רצוי בשלכת.

כן. סו מילר היא כותבת אדירה שנשמח לקרוא עוד ועוד מיצירתה.

על "מונוגמיה" שורה מעין איפוק ניו-אינגלנדי לבן, צונן, נקי, הנובע בראש וראשונה מדמותה המרוחקת של אנני, מלכת ההימנעות שכעת נאלצת לגעת בצד היותר מטונף של החיים. לאחר הזעזוע ממעשי בעלה המנוח מגיעות, לתדהמתה, ההשלמה, ההבנה ואפילו הסליחה. מונוגמיה זה לא הכל, יש לה נסיבות מקילות. אולי אנחנו לא יכולים להיות הכל עבור מי שאיתנו; אולי אנחנו גם לא צריכים.