ואז הוא תלה רצועת משקפת על צווארה. השנה היא 1990 ומגי או'פארל בת ה-18 מוצאת עצמה על הר מבודד בסקוטלנד, כשמולה מופיע גבר זר והיא יודעת בוודאות מוחלטת שהוא מתכוון להרע לה בדרכים האיומות ביותר. בעזרת חוכמת הרחוב שלה היא הצליחה לובב אותו במילים, להשתחרר מהרצועה ולברוח אל האכסניה הרוחניקית שבה עבדה למרגלות ההר, אבל אחרי כמה ימים זה קרה לצעירה אחרת, שנאנסה ונרצחה. כך מתחיל "אני כאן, אני כאן אני כאן" של או'פארל האירית, עטורת הפרסים, ממואר העוקב אחר שורה של מקרי כמעט מוות שחוותה במהלך חייה, חלקם קשורים בדלקת מוח שבה לקתה בילדותה. כעת היא אוספת את הרגעים האלה עבור בתה הלוקה בתסמונת חיסונית נדירה, בתקווה שתדע לשמור על עצמה.

על השעות השבורות/ ריקי כהן

עמוס בהמון נתונים מחקריים עיוניים מפרכים.

בגיל ארבע היא קופצת לכביש וכמעט נדרסת, בגיל 16 מזנקת למי הים וכמעט טובעת, כי הלקות הנוירולוגית שלה מקשה על חוש הכיוון; בגיל 22 המטוס שבו היא מתעופפת להונג קונג, אחרי שהתייאשה מקריירה אקדמית, כמעט מתרסק. לכולנו דברים כאלה קורים כל הזמן, היא אומרת, אבל אצלה זה יותר מוחשי, יותר מודע, המוות לוחש כל הזמן מעבר לכתפה.

טרנד הממואר פשה בשנה האחרונה בעולם וגם בארץ. כל זב חוטם וגרפומן דוחף לתוך פרצופך את סיפור חייו הכה מעניין בעיני רוחו. לזכותה של או'פארל ייאמר שהיא כותבת מיומנת ומוכשרת, ושטוויסט הכמעט-מוות מעלה את ספרה סנטימטר מעל מדמנת הז'אנר.

בגלל אותה תסמונת, למשל, או'פארל חייבת ללדת בלידות קיסריות ולכן חלקים נרחבים מאוד בספר מוקדשים לענייני הריון וילודה וכוללים ערמות של מידע רפואי משמים למדי ושורה של הפלות טראומטיות, המסתיימות בשלושה ילדים מוצלחים ובהצפה סנטימנטלית מעיקה שהקורא מתקשה לעמוד בפניה.

בתה התינוקת של מגי, שגופה מכוסה באקזמה והיא מורחת כל היום וכל הלילה, מנסה להתגרד בזעם ולקלף את עורה שלה מעליה. פעוטה אומללה ומבעיתה, שהלב יוצא אליה ממש.

החלמה היא מצב משונה, מנותק. שעות, ימים, שבועות שלמים חולפים ללא השתתפותך. את, המחלימה, עטופה בשקט ובחוסר תנועה. את הדבר הדומם היחיד בבית, לכודה בקיפאון כמו זבוב בתוך ענבר. את שוכבת במיטה כמו דמות אבן רפויה על קבר.

על פסגת אותו הר יפהפייה בסקוטלנד. טוב, אולי ניקח איתנו איזה מאבטח.

אולי באמת הגיע הזמן לתרגם לעברית משהו מהפרוזה המהוללת של או'פארל.

כשמו כן הוא, הסאבטקסט של "אני כאן, אני כאן, אני כאן" הוא – ואתם לא. לא חרשתם את העולם, לא ילדתם בסיכון גבוה; לי מותר לעוף על עצמי, לכם פחות. יופי, וונדרוומן, דמותך אכן מרשימה, אבל למניפסט האהבה העצמית שלך קשה מאוד לקרוא ספרות.